מאה ועשרים שנים לרחל המשוררת

"היוכלו ידי, אשר הורגלו לאחוז בעט ולחשב חשבונות זכות וחוב, לקחת מחרשה ולהוציא לחם מן האדמה לי, לאשתי ולילדי? האקריב גם את מחמדי אלה על מזבח הרעיון הזה? היש לי זכות לכך? האביא בזה תועלת? האוכל לשאת על כתפי האחת אלומת החיטים, ועל השניה את משא העם  הזה אשר איתי ואת טרחו?"

את הדברים כתב זלמן דוד לבונטין ב 31 ביולי 1882, בליל יסודה של המושבה ראשון לציון. בשנת 1909,לאחר עלייתה לארץ והיא נערה בת 19, החליטה צעירה בשם רחל בלובשטיין לעמוס על כתפיה את המשא הכפול הזה. ההחלטה הזו לא נפלה מן הריק, אלא מתוך מפגש עם פועלי העליה השנייה שעבדו אז ברחובות – אהרון דוד גורדון, בנציון ישראלי, נח נפתולסקי ואחרים. ההחלטה הזו, לעמוס על הכתף את אלומת החיטה, ובכך את עתיד העם היהודי, הייתה ההחלטה המכוננת של מגשימי הציונות, והיא זו שהסיטה את מסלול חיה של רחל מבית הספר לאמנות בצלאל, אל המפגש עם חנה מייזל ואל חוות העלמות בחצר כנרת.


 (מתוך האלבום- צפת-תצלומי דניאל פרל)

רחל בלובשטיין, צילום: א. סוסקין .

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.


רחל בשירתה כותבת תמיד את מימד העצמי, ומעט מאוד, אם בכלל את המימד הקיבוצי, הציבורי. וזאת כנראה הסיבה ששירתה ממשיכה לדבר אל קוראים עד ימינו. כל אחד מאיתנו חי את חייו קודם כל במרחב האישי, בחוויות הפרט שאותן כותבת רחל מתוך עולמה "הצר", האישי. רחל הייתה שותפה לקבוצת אנשים שפרצה את גבולות עולמה הצר: יצאה אל ארץ חדשה, אל השדה, אל המפעל, אל המשא האדיר, הכבד מנשוא, של בניית חברה עברית חופשית וצודקת. את המגבלה שהטילה עליה מחלתה, שהוציאה אותה מתחומי השדה והקבוצה וגדרה אותה בתחומי השירה, כאבה במשך שנותיה האחרונות.

 

יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,

מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,

הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,

מַבָּטָן יָהִיר.

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק

וְעָנָו כֶּעָפָר.

יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –

עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.


רחל, המשוררת בהא הידיעה, לא כותבת שירה מורכבת, אסטטית, כמו ביאליק, אלתרמן, ועוד כמה מגדולי המשוררים העבריים. במחברות שלה שנמצאו, ניתן לראות מגרסאות קודמות של שירים מוכרים, כיצד היא מלטשת אותם, בוחרת את הביטוי המתאים, ובמקרים מסויימים מוותרת על משפטים ודימויים כדי לשמור את השיר פשוט.

רחל כותבת בפשטות, לא בגלל שאינה מסוגלת לכתוב אחרת, אלא מתוך בחירה – בחירה לבטא את האמת האנושית התמימה שהיתה מונחת בבסיס התנועה שנתנה כיוון לחייה. אמת שידעה שהעיקר אינו בדיבור הנמלץ, הגבוה, אלא במעשה הפשוט, ולעיתים קרובות בשתיקה. הנכונות הזו לשתוק היא אולי הסיבה שדבריה של רחל נשמעים גם היום, בשנת ה-120 להולדתה.

 

מכתב בכתב ידה של רחל בלובשטיין לבן ציון ישראלי

מודעות פרסומת

One Trackback to “מאה ועשרים שנים לרחל המשוררת”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: