בין "חלוצים לפרולטרים" – רשומת אורח

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט. לכל רשומות הפרוייקט.

 

יומן הרשת של צוות החצר שמח לארח את אודי מנור, ד"ר להיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, כותב יומן רשת מעניין וחבר יקר. הדגשות שלנו.


בערך באותו הזמן, בתקופה המכונה בז'ארגון הציוני 'העליה השניה' ובזה של העם היהודי 'תקופת ההגירה הגדולה', נולדו במקביל וביחס לאותה מציאות דינמית, שני אתוסים שונים, אולי אפילו מנוגדים.


בארץ ישראל שרו חלוצים את השיר העממי 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'. אמנם לשיר דבק הדימוי 'הסוכנותי' ולא פעם ניתן לשמוע בביטול מזלזל את הטענות כנגד אנשים שממשיכים לחשוב במונחי 'אנו-באנו'. אבל בליבו של השיר הזה נטוע רעיון המבטא אולי טוב יותר משורה ארוכה של מחקרים מלומדים את הדיאלקטיקה של בניין הארץ הציוני. כי השיר אומר שבזמן שאני החלוץ בונה, אני החלוץ ניבנה. זו דיאלקטיקה המבטלת את הדיכוטומיה השקרית לפיה תולדות הציונות הן תולדות המעבר מקולקטיביזם פורה לאינדיבידואליזם הרסני. ולא היא. מהרגע הראשון התקיימו שני הכוחות הללו – קולקטיביזם ואינדיבידואליזם – זה לצד זה, וגם היום הם חיים וקיימים תודה לאל. השאלה היא לא האם קולקטיביזם ואינדיבידואליזם, אלא מה התוכן שלו.

 

בר ברוכוב

באותו הזמן ממש שקד איש צעיר, אחד המוחות המבריקים והמעמיקים ביותר שהצמיח עמנו, על פתרונה של שאלה מטרידה. היה זה בר ברוכוב, (1917-1880) אשר ניסה להבין את הפער הבלתי נתפס בין שמו המפואר של 'הפרולטריון היהודי' שנודע  ברדיקליזם המיליטנטי שלו, לבין קיומו של הפרולטר היהודי בשפל המדרגה הכלכלית, החברתית והפוליטית גם יחד. על מנת לענות על שאלה זו, ישב ברוכוב בספריה בבלגיה, וע"ס דיווחים בעיתונות, ספר את השביתות בהן היו מעורבים יהודים, את משכן, את היקפן ואת תוצאותיהן. כך נולד המחקר 'תנועת הפועלים היהודית במספרים'. המסקנות היו עגומות. ברוכוב הראה שככל שהענף הכלכלי נחות יותר במערך התעשייתי, כך הוא מאוכלס יותר ביהודים. וככל שהענף נמוך יותר, כך רמת ארגונו נמוכה יותר, שכן גודל יחידת הייצור היה קטן יותר. ובהתאם היכולת לתאם פעולה כלכלית או במקרה הצורך פעולה פוליטית נמוכה יותר. והתוצאה: תנאי שכר ועבודה ירודים. ותוצאתה: נטייה חזקה להתקומם, לשבות ולמרוד. וההישגים: מהפח אל הפחת. מה שסימל את הדברים יותר מכל היה 'סדנאות היזע' הידועות והזכורות לשימצה.

מפעל בגדי נשים, שיקגו, שנות ה20 של המאה ה20


נזכיר כי המנוע המרכזי להגירה ההמונית של היהודים למערב (הגירה שרק זרזיף קטנטן ממנה, כ-2%, הגיע ארצה) היה בדיוק המצב אותו תאר ברוכוב במאמרו, וזה בדיוק המצב שגרם לקומץ של צעירים יהודים להפנות את מרצם לבנייתה של ארץ ישראל. ברוכוב היה מהאישים המרכזיים של מפלגת 'פועלי-ציון'. האתוס שיצרה תנועה זו כלל בין השאר את ההבנה שבמונחים של ברוכוב הוגדרה כחובה ל"טריטוריאליזציה" של השאלה היהודית, כלומר יצירת בסיס לכלכלה יהודית רב-מימדית, כזו שתכלול את כל מרכיביו של מערך הייצור התעשייתי. על פי ניתוחו של ברוכוב, תהליך כזה יתכן רק בארץ ישראל. בראייה לאחור ברור כי הם צדקו. הוא וחבריו חזו, כי תהליך כזה יאפשר לתנועת הפועלים היהודית בארץ ישראל להפנות את המיליטנטיות העקרה של תנועת הפועלים היהודית של סדנאות היזע, לתהליך מתמיד של 'לבנות ולהיבנות'.לאור דברים אלו ניתן להצביע על הבדל מרכזי בין 'הפרולטריון' היהודי לבין 'החלוצים': בעוד אלו באו כאמור לבנות ולהיבנות, תוך שהם גם ניבנים אישית-חברתית ופוליטית, הנה אחיהם שהיגרו מערבה, שקעו והלכו במישור המטריאלי, כשהם הולכים והופכים את 'תנועת השביתות' שלהם לאתוס רדיקלי, שברבות הימים הפך לנוסטלגיה עקרה.

 

 

מודעות פרסומת

One Comment to “בין "חלוצים לפרולטרים" – רשומת אורח”

  1. "…אם יהודי בביאליסטוק או בלודז היה חותר בימים ההם לחדור לפאבריקה היהודית, שפועליה פולנים, הרי היה נלחם בעד העבודה בשביל עצמו, בעד זכותו הוא על העבודה, מפני שהעבודה הזו יכלה, באיזה אופן שהוא, לכלכלו ולהשאירו ברשותו. אבל החלוץ שלנו, כשבא ומצא בארץ את כל אשר אנו יודעים כולנו, והתחיל להילחם את מלחמת-קיומו, הרי לא היה יכול לחשוב שהוא נלחם רק בעד אפשרות-קיומו הוא, שהרי העבודה הקשה, החדשה, הבלתי-רגילה, הבלתי-מצויה, בששה או בשבעה גרושים לים, לא הבטיחה לו את אפשרות-הקיום בשום אופן…

    בהכרח, אפוא, נהפכה המלחמה הזאת למלחמה אידיאלית. וכאן, בתוך האידיאל, נפלגו. אלה שהיו "מארכסיסטים" מביתם או על-פי מזגם הסבירו, כמה גדול הצורך בהקדשת מלחמה על מעמד-האיכרים, שהוא מתנהג ברע את מעמד-הפועלים היהודים ואינו נותן להם עבודה!… האידיאל: שלטון המעמד, והאמצעים: "שביתות" וכו'. ולעומתם אלה שהיו יותר פנימיים, יותר בני-בית, הבינו כי האיכרים המעמידים את כל הישוב על עבודת-נכרים הנם עוכרי-ישראל, אמנם, אלא שלהעמיד נגדם שביתות של מעמד הפועלים, שעדיין איננו, שעדיין הוא צריך להשיג עבודה ולהסתגל לעבודה ושהמעמד המתנגד אינו צריך לו כלל – זה לא יתכן. אלא מה? צריך להיכנס לעבודה באיזה אופן שהוא, באיזו תנאים שהם, ולנהל מלחמה בעד הרעיון הציוני, ש"תנאי הכרחי לקיומו" וכו'.
    הקרבנות היו בעין. "עם-ישראל" לא רצם.
    יותר נכון: רצם על-פי דרכו.
    …אלה המעטים שנשארו – נשארו. הסתגלו אל המציאות הארצי-ישראלית, קנו כינין במקום לחם, היו למאכל לכל פגעים ומרעין בישין, עלו וירדו, ירדו ועלו, ונהיו לחטיבה אחת, עד כמה שאיזו מאות צעירים יהודים מסוגלים להיות לחטיבה אחת. חילוקי הדעות האידיאולוגיים נתעלמו בעצם, נהיו למגוחכים. המארכסיזם, אם היה כזה מעולם, נתנדף במלחמת-החיים הקשה, והאידיאליות הלאומית של מתנגדיהם נקלתה בעיני עצמם במלחמתם בעד קיומו של העובד בתור עובד. עכשיו המחנה הזה, הקטן, הנשאר, – כולו בדעה אחת, כי תשואת-ישראל וארץ-ישראל עתידה לבוא לא על ידי נביאים ולא על ידי בעלי פוליטיקה גבה, לא על-ידי פרדסנים ולא על ידי פרולטריון רוחני, כי אם על-ידי קיבוצי אנשי-עבודה חדשים, שיבואו בכוח-איתנים ובזרמים מכוּוָנים לתכלית ישובית, בצורת קבוצות או מושבי-עובדים, ביד קולקטיבית-לאומית מסדרת.
    השאלה העיקרית היא: שאלת החומר האנושי…"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: