המקום שבו נולדה התפיסה – מודי בר און

אנחנו מצרפים כאן את נוסח נאומו של מודי בראון בעצרת מחאת האוהלים בירושלים ביום שבת ה-3.9.2011. ההדגשות שלנו:

לפני כחודשיים עלתה לאוויר הסדרה שענת וזלצר ואני עשינו על ההיסטוריה של הקיבוץ. פתחנו אותה בחוות כינרת – המקום שבו לפני מאה וקצת, נולדה התפיסה שלפיה הגשמת הציונות אינה אפשרית ללא … צדק חברתי.

אלא שאנחנו תהינו האם, כמו שרחל המשוררת כתבה על חוות כנרת, אולי לא היו הדברים מעולם. שאלנו את עצמנו האם משהו מהחלום הציוני המרגש והמפואר  על שוויון ועל צדק, על מסירות ועל מוסריות –  האם משהו מהחלום הזה עדיין לוחש בתת המודע הישראלי המופרט, עדיין מחכה שמישהו ינשוף בו רוח ויהפוך את שוב הרמץ לשלהבת גדולה.

האמת היא שהיינו די סקפטיים, אבל רצה המקרה ושבוע אחרי –  באו הצעירים הנועזים והמקסימים האלה ונשפו רוח גדולה ברמץ הזה של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית, של השאיפה להיות אור לגויים ולעצמנו, להיות מופת של צדק וחמלה או לכל הפחות לשאוף להיות כאלה. לא מפתיע ששותפתי ואני היינו קטני אמונה. לא מפתיע שנזקקנו לדור חדש וצעיר שיפיח רוח חיים בחלום שאנחנו כבר הספדנו. למען האמת, עד הערב הזה, נטמעתי בתוך ההמון והזדהיתי בשקט, גם משום שהרגשתי שהמהפכה הזו שייכת בדין לצעירים  ממני והיא מכוונת בדין גם נגדי ונגד שכמותי.

למרות שהצעירים החביבים האלה אולי יכחישו בנימוס, המחאה הזו היא מסר מהדור שלהם לדור שלי. כי הדור שלי הוא הוא הדור ששש אלי הפרטה.

אנחנו הדור שהעדיף את החוזה האישי על פני הסולידריות של האיגוד המקצועי,

אנחנו הדור ששיתף פעולה – בשמחה או בלית ברירה – בהפרטתם  והשחתתם של החינוך והרפואה בישראל. אנחנו הדור שנסוג מהזירה הציבורית והפוליטית והפקיר אותה בידיהם של יחצ"נים סוג ג' ועסקנים סוג ז',

אנחנו הדור שכשל בפיתרון הסיכסוך המדמם והמייגע עם הפלשתינאים,

ואנחנו הדור שנמלט מכל אלה אל בית צמוד קרקע – וילה בג'ונגל שאנו עצמנו יצרנו.

והנה הגיע הרגע שבו בנינו ובנותינו אומרים לנו – ראו לאן הבאתם אותנו ואת עצמכם, אומרים לנו – עצור! פוס! סטופ כדור הארץ! פריש מיש!

אולי כדי להתחמק מהמסר הזה, אנחנו מאשימים את המחאה עצמה בהתחמקות. ואכן, בינתיים היא מתחמקת מאמירה פוליטית ברורה. אבל בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה, כמאמר המשורר, בעיקר כשהמשפט הזה הוא: העם  דורש צדק חברתי.

מן הסתם היה קל למחאה הזו לבוא דווקא מימין. אם אכן נדונונו להמשיך ולחיות על חרבנו, להמשיך ולהיות חברה במצור, שתובעת מאזרחיה גיוס וקורבן – האם סולידריות חברתית אינה המובן מאליו?

אם אכן הפכנו להיות מדינה שבודקת השכם והערב את מידת נאמנותם של אזרחיה, האם אין לנו האזרחים, הזכות ואפילו  החובה לבדוק את מידת נאמנותה של המדינה לאזרחיה?

במבט משמאל עולה השאלה, האם ענייני החוץ של ישראל לא מנוהלים באותה אטימות ויהירות, באותו העדר תבונה והעדר חמלה שבה מנוהלים ענייני הפנים שלנו?

ואם כבר שמאל וימין, בוא כבר נשאל האם ניתן לגשר על השסע הפוליטי הזה שמשתק אותנו ולהתפשר אולי על מדינה קצת יותר יהודית, אבל קצת פחות משיחית.

והאם אפשר לשאול את כל השאלות האלה בבת אחת?

כן! וזה תפקידם של הצעירים האלה – לשאול מחדש את כל השאלות ולתבוע לכולן תשובות חדשות, מקוריות, עדכניות.

במפגש הקצוות המוזר שהתרחש במאהלי המחאה טמון זרע לשיח ישראלי חדש –  פורץ גבולות ובעזרת השם גם מעצב גבולות. בואו נטפח את הזרע הזה. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו.

ברוח דבריו של מודי, אנחנו מזמינים אתכם לחזור ולשאול מחדש ביחד איתנו את כל השאלות ולתבוע להן תשובות חדשות, במקום שבו התעצבה התפיסה שלא יכולות להתקיים שאלה ציונית לאומית בנפרד משאלה חברתית, או כדבריו של ברל:

בחיים עצמם, בעשיית החיים אין השאלות רוצות להיפרד, מה לעשות לנו, אם בחיינו אנו שאלה אחת נעוצה בחברתה, או יותר נכון, אין שתי השאלות האלו ניתנות להיפרד כלל? …השאיפה הלאומית בהתגלותה בחיים, בהיותה ליֵש מוחשי, אינה יכולה להיות נייטרלית, חסרת תוכן חברתי. תוכן חייה הפנימי, החברתי, מוכרח להיגלות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: