Posts tagged ‘בן ציון ישראלי’

10/12/2010

ויגש – לשבור שבר בשעת משבר

אנו מארחים ביומן הרשת של החצר, את פרשת השבוע ויגש.
לטובת קוראינו, חדשים, כוותיקים, כותב פרשת השבוע אבשה, הוא פועל בחצר כנרת, ראשון למשכימי הקום.
"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס  כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה."
מודעות פרסומת
25/11/2010

בדרך התמר – חנוכה בחצר כנרת

 

פעילות לחנוכה - סיור בדרך התמר. כל יום בחג חנוכה: 10:00-12:00 13:00-15:00.

25/11/2010

תמרים מגן העדן

הניסיון הראשון בהחזרת גידול התמר לחקלאות המקומית היה עוד בתחומי ארץ ישראל, חברי הקבוצה ניסו לחשוב על דרך שבה יוכלו להשיג חוטרי תמרים, זאת מפני שתמר הוא גידול שמאוד קשה עד בלתי אפשרי לגדל מזרעים לעץ בוגר. כדי שהקליטה שלו בקרקע תהיה טובה יש צורך בחוטרים.

בן ציון ישראלי ואהובתו

החלוצים שמעו שבכפר קרוב לחצר כנרת בשם עובדייה יש עץ דקל ולו פירות טובים מאוד, קבוצה ובראשה בנציון ישראלי החליטו לנסות ולדבר עם השייח' המקומי, שייח' חסן, שייתן להם חוטרים מהעץ כדי שיוכלו לגדל תמרים.

בעזרתו של איכר בשם ר' צבי וולף מטבריה, שהיה בקשר טוב עם השייח'. ר' צבי דיבר עם השייח', וזה לא הסכים לתת מחוטריו של העץ. "לעולם לא ייתן מחוטריו בעד כל הון שבעולם, רק לו ולבניו יהיה התמר הזה", חזר ר' צבי וציטט אותו בפני הקבוצה. לאחר שידולים שונים, השתכנע שייח' חסן ומכר מחוטריו לחלוצים, אך כעבור כמה שנים בהן גדלו החוטרים, התבררה התרמית של שייח' חסן, החוטרים כולם היו של עצים זכרים, אשר אינם מביאים פרי.

לקריאה נוספת: שמואל סטולר, שיבת התמר לארץ ישראל: מסעות בנציון בעיראק, איראן ומצרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ז.

01/11/2010

מאה ועשרים שנים לרחל המשוררת

"היוכלו ידי, אשר הורגלו לאחוז בעט ולחשב חשבונות זכות וחוב, לקחת מחרשה ולהוציא לחם מן האדמה לי, לאשתי ולילדי? האקריב גם את מחמדי אלה על מזבח הרעיון הזה? היש לי זכות לכך? האביא בזה תועלת? האוכל לשאת על כתפי האחת אלומת החיטים, ועל השניה את משא העם  הזה אשר איתי ואת טרחו?"

את הדברים כתב זלמן דוד לבונטין ב 31 ביולי 1882, בליל יסודה של המושבה ראשון לציון. בשנת 1909,לאחר עלייתה לארץ והיא נערה בת 19, החליטה צעירה בשם רחל בלובשטיין לעמוס על כתפיה את המשא הכפול הזה. ההחלטה הזו לא נפלה מן הריק, אלא מתוך מפגש עם פועלי העליה השנייה שעבדו אז ברחובות – אהרון דוד גורדון, בנציון ישראלי, נח נפתולסקי ואחרים. ההחלטה הזו, לעמוס על הכתף את אלומת החיטה, ובכך את עתיד העם היהודי, הייתה ההחלטה המכוננת של מגשימי הציונות, והיא זו שהסיטה את מסלול חיה של רחל מבית הספר לאמנות בצלאל, אל המפגש עם חנה מייזל ואל חוות העלמות בחצר כנרת.


 (מתוך האלבום- צפת-תצלומי דניאל פרל)

רחל בלובשטיין, צילום: א. סוסקין .

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.


רחל בשירתה כותבת תמיד את מימד העצמי, ומעט מאוד, אם בכלל את המימד הקיבוצי, הציבורי. וזאת כנראה הסיבה ששירתה ממשיכה לדבר אל קוראים עד ימינו. כל אחד מאיתנו חי את חייו קודם כל במרחב האישי, בחוויות הפרט שאותן כותבת רחל מתוך עולמה "הצר", האישי. רחל הייתה שותפה לקבוצת אנשים שפרצה את גבולות עולמה הצר: יצאה אל ארץ חדשה, אל השדה, אל המפעל, אל המשא האדיר, הכבד מנשוא, של בניית חברה עברית חופשית וצודקת. את המגבלה שהטילה עליה מחלתה, שהוציאה אותה מתחומי השדה והקבוצה וגדרה אותה בתחומי השירה, כאבה במשך שנותיה האחרונות.

 

יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,

מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,

הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,

מַבָּטָן יָהִיר.

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק

וְעָנָו כֶּעָפָר.

יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –

עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.


רחל, המשוררת בהא הידיעה, לא כותבת שירה מורכבת, אסטטית, כמו ביאליק, אלתרמן, ועוד כמה מגדולי המשוררים העבריים. במחברות שלה שנמצאו, ניתן לראות מגרסאות קודמות של שירים מוכרים, כיצד היא מלטשת אותם, בוחרת את הביטוי המתאים, ובמקרים מסויימים מוותרת על משפטים ודימויים כדי לשמור את השיר פשוט.

רחל כותבת בפשטות, לא בגלל שאינה מסוגלת לכתוב אחרת, אלא מתוך בחירה – בחירה לבטא את האמת האנושית התמימה שהיתה מונחת בבסיס התנועה שנתנה כיוון לחייה. אמת שידעה שהעיקר אינו בדיבור הנמלץ, הגבוה, אלא במעשה הפשוט, ולעיתים קרובות בשתיקה. הנכונות הזו לשתוק היא אולי הסיבה שדבריה של רחל נשמעים גם היום, בשנת ה-120 להולדתה.

 

מכתב בכתב ידה של רחל בלובשטיין לבן ציון ישראלי