Posts tagged ‘דגניה’

08/05/2011

ערב יום הזיכרון

לערב יום הזכרון, נביא מתוך דברים שנאמרו על קבר האחים של חללי הקרב על הדגניות(במלחמת העצמאות) בבית העלמין של דגניה, במלאות 30 יום לקרב. ניתן לשים לב לשאיפה המוזכרת, להקים חיים יפים וצודקים, וגם להתייחסות החדשנית לתפילת ה"קדיש"המסורתית:

"ורוצה אני להגיד לכם, אחים ובנים יקרים, דעו! האדמה הזאת, אשר למענה הקרבתם את חייכם הצעירים – לנו היא ולנו תהיה לעולם! צר ואויב לא כבש אותה, צר ואויב לא יכנס לגבולה. הארץ הזו, אשר למענה נלחמתם, לנו תהא לעולם. המדינה תקום, ישובים יהודים יקומו ויפרחו בכל רחבי הארץ, והצו שלכם: להתקדם! – ישמר בליבנו ובלב בנינו. ומי יתן ונזכה להקים חיים יפים, חיים צודקים. נתקדש ונתגדל ונתקדם ונתעלה! ועם זה נעלה את זכרכם הטהור והיקר והוד גבורתכם הנפשית."

בנוסף – מודעת ה"יזכור" שניסח ברל כצנלסון לאחר הקרב על תל-חי (בשנת 1920), שהפכה לבסיס לנוסח ה"יזכור" לחללי מערכות ישראל. אהרון שר, הנזכר במודעה, היה חבר קבוצת כנרת שהתנדב להגנת תל-חי:

מודעות פרסומת
18/03/2011

מערכון לפורים – רחל המשוררת

לאחר ששבה לארץ בשנת 1919, ועד שהתגלתה המחלה שאילצה אותה לעזוב, חיה רחל (שאז עוד לא נודעה בכינוי "המשוררת") בקבוצת דגניה. רחל עבדה בעיקר בטיפול בילדים, והייתה מעורבת בחיי התרבות של הקבוצה. ידוע למשל שניסתה ללמד אמנות באחת מאספות הקבוצה. לחג הפורים 1920 כתבה רחל מערכון (או בלשונה "מחזה במערכה אחת") העוסק בהווית העבודה של הנשים בקבוצה מול האידיאל של סיפוק נפשי בעבודה. יתכן שהמערכון הוצג במסיבת הפורים בקבוצה.

חג שמח.

רחל

read more »

02/01/2011

הרקע לשביתה הגדולה

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה  ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט.


…ככל אשר רחבה והתפתחה העבודה במשק, ככל אשר רב מספר הפועלים במקום – שינה ברמן את יחסיו לעובדים והבליט יותר ויותר את עמדתו כמנהל, כמפקח…

מרירות רבה נתעוררה בלב הפועלים על ידי קביעת דרגה בשכר העבודה לעובדים שונים. אחרי כן נתגלה גרעון כספי גדול בהוצאות המשק, אם כי נעשו קימוצים קפדניים על חשבונם של הפועלים. הגרעון הצדיק את חששותיהם של פועלי הגליל, שהובעו בתחילה ביחס לרווחים. הפועלים דרשו את שיתופם בהנהלה, ותביעה זו החמירה את החיכוכים בינם ובין המנהל.

פרקי הפועל הצעיר, ג'

read more »

10/12/2010

ויגש – לשבור שבר בשעת משבר

אנו מארחים ביומן הרשת של החצר, את פרשת השבוע ויגש.
לטובת קוראינו, חדשים, כוותיקים, כותב פרשת השבוע אבשה, הוא פועל בחצר כנרת, ראשון למשכימי הקום.
"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס  כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה."
07/11/2010

יום צוות בחצר

נסענו לסיור באום ג'וני ודגניה. היה חם, אבל לא כמו שבעמק הירדן בדר"כ. נכנסנו לאתר המשוחזר של הצריף באום ג'וני. מקום היסטורי מרגש. לאחרונה שיחזרו קק"ל והמועצה לשימור אתרים את הצריף הראשון של דגניה. הצריף נראה יותר בכיוון הצימר ההולנדי, מה שכן, הוא בנוי להפליא ועדיין ממשיכים לשפץ אותו.

הצטלמנו על מדרגות הצריף. כמובן, לא בבגדי חלוצים (מה שנצטרך לעשות יום אחד בוודאי), ולא בסדר המתאים לתמונה, אלא כמו שאנחנו, בבגדי היום-יום ובלי הרבה חגיגיות. כשעמדנו על המדרגות מחכים שיקרה הקליק הקריא לנו אבשלום קטע מהמחזה "כנרת כנרת" של אלתרמן. המחזה מדבר כמובן על דגניה וחבריה. הקטע שהוא הקריא מדבר ספציפית על הרגע של צילום התמונה ע"י סוסקין.

"חברים,

כֵּיוָן שאין הזמן מרשה לי להאריך

אינני מתכוון לנאום…

(ובכל זאת אתה נואם…)

ובכל זאת, מאחר שנאספנו כאן כולנו יחד

ואין לכם ברירה כי אם לשמוע,

שכן אסור לכם אפילו להניד עפעף

לא כל שכן לערוך אובסטרוקציות,

אני נוטל לי הזדמנות לומר לכם תודה…

בעצם לא ברור לי בשם מי… ובעד מה…

והנני מודה גם לאורחים שנזדמנו ובאו

אלינו בשעה כל כך מוקדמת…

כי השעה מוקדמת.

עוד אנחנו בראשיתו של יום, ויתכן

כי אנשים אשר יבואו אחרינו

יביטו בתמונה הזאת ויהרהרו לרגע:

הנה ההתחלה… ולא ידעו אולי

כי בשבילנו לא היתה זו התחלה

כי אם הכל – ומשום כך אולי היתה זו

גם התחלה של משהו… זה התערבב אצלנו

עם כל טרדות יום יום, עם כובד ראש

ובדיחוּת דעת, עם אספות רבות

ועם בדידות רבה, עם שאלות הרבה

ועם תשובות מעט, וגם עם קצת

– וזה אולי עיקר – קצת עבודה,

ולפעמים אפילו קצת יותר מקצת.

כן, זו היתה בעצם ההמצאה העיקרית…

טוב זה כבר נושא לנאום לחוד…"

הקטע גרם לי להתרגש, אולי בגלל שלא הכרתי אותו לפני כן, או אולי בגלל שהוא באמת הצליח לתפוס במחזה את מהות הרגע ההוא שהיה לאותם חלוצים בבניית ביתם ובניית הארץ.

אחרי התמונה עברנו לתצפית שליד הצריף והשקפנו על תל עובדיה, על מנחמיה ועל פסגת הר יבנאל. הנוף, כרגיל הוא עוצר נשימה.

בסוף הסיור קפצנו לחוות דגניה, בלב הקיבוץ לשיחה קצרה על הקבוצה. קראנו קטעים של א.ד. גורדון, שדיבר על הרחבת הקבוצה, ועל נתינת מקום לאנשים נוספים, אולי קצת שונים, אולי פחות בקונצנזוס של הקבוצה עד אז:

הייתי רוצה כי אל הקבוצה יכנסו כל מיני בני אדם מן השוק ושם יגדלו לאנשים הגונים, חשובים… הצרה היא, כי בני האדם נפגשים תמיד זה בזה דווקא בצדדיהם השליליים, וכך מתפתחים בהם הצדיים השליליים הלאה והלאה. כל עיקר רעיונה של הקבוצה הוא לסדר את החיים המשותפים, בכוח הרעיון, השאיפה, הרוח והעבודה המשותפים, באופן כזה שהחברים יהיו נסמכים זה בזה ופועלים זה על זה בצדדיהם החיוביים…

 

הקבוצה צריכה להיות משפחה במובנה היותר מעולה, צריכה לגדל את חבריה בכוח השפעתם ההדדית לחיוב…כשמסתדרת הקבוצה, טבע הדבר מחייב, וכך צריך להיות, כי יתחברו אנשים, עד כמה שאפשר, קרובים ברוח, אבל מכיוון שכבר התלכדו והתחברו – הם כבר משפחה, כאילו כבר חלה עליהם קדושה של נישואין. ואפילו אם אחר כך נגלה, כי איזה חבר או חברה אינם כל כך רצויים, אין להוציאם מן המשפחה. כי זו צריכה לפעול עליהם לטובה, לפעול לא בדברים ולא בכוונה, כי אם בעצם מציאותה, כמו שפועל הטבע. וגם כל חבר וחבר צריך להרגיש את קשרו המשפחתי בקבוצה, את אחריותו לפניה.

א.ד. גורדון- מכתב לדגניה.

חוץ מזה שהם מאוד רלוונטים לחיים שלנו בקבוצה השיתופית כיום, הקטעים האלה גם מזכירים איך נראו החיים שלהם? במה האמינו? במה  דגלו? זה בדיוק מה שמרגש בעבודה בחצר כנרת: זו היכולת לשמוע שוב אנשים שנאלם קולם, שמי שמדבר כמותם, נחשב בימינו להוזה או סתם רומנטיקן, מי שאומר שתיקון האדם היא דרך חיים, נשמע כמישהו מהניו אייג'. אבל האנשים האלה חיו את האידיאלים שלהם, בצורה קיצונית לפעמים, ואולי גם לא מחוברת למציאות, אבל האמת היא שאי אפשר שלא להעריץ את האנשים האלה על הדרך שחיו בה, על האמונה למרות הכול ליוותה את החיים שלהם. האמונה באדם.