Posts tagged ‘קבוצה שיתופית’

31/07/2011

בוגרי תנועות הנוער חידשו את חג הרצל | אלי אשכנזי

פורסם בהארץ, 29/07/2011 

בתנועת "דרור ישראל" החליטו להחיות מסורת, שעוסקת במשנתו של חוזה המדינה ונזנחה לפני עשרות שנים. "לחג", הם אומרים, "יש הקשר מובהק לימינו"

קבוצה של כמאה צעירים, בשנות ה-20 לחייהם, טיפסו בליל חמישי שעבר לראש הגבעה שבבית העלמין של קיבוץ כנרת. המבקרים מכירים את האתר היטב ופוקדים לא אחת את קבריהם של מקימי תנועת העבודה הציונית. אולם הפעם הם דילגו על קברי ברל כצנלסון, בר בורוכוב ושאר גדולי הדור וצעדו לעבר גל אבנים המוכר למעטים.

מדובר היה בערב כ' בתמוז, יום מותו של חוזה המדינה, הרצל, תאריך שזכור למעטים ומעטים עוד יותר טורחים לציינו. אולם חבורת הצעירים שצעדה אל ראש הגבעה עשתה זאת כבר שנה שלישית ברציפות.

מדובר בבוגרי תנועות נוער, רובם המכריע גר בקומונות ועוסק בפעילות חינוכית.

הם נעמדו למרגלות הגל והניחו עליו אבן. לדברי אבשלום בן-צבי, חבר קיבוץ משעול שבנצרת-עלית ומדריך בחצר כנרת, "עשינו זאת כמסורת החלוצים מהעליה השניה וממשיכיהם, שציינו מדי שנה את יום מותו של הרצל במקומות שונים".

כך היה גם בבית הקברות של כנרת – ב-1909, כשנה אחרי הקמת החווה החקלאית, הקימו החלוצים גל זכרון להרצל, מאבנים שסיקלו בשדות מסביב.

על הגל הניחו מצבת זכרון וכתבו:

"גל הרצל

הוקם בידי פועלי

חוות כנרת

ויישובי הגליל

כ' תמוז תרס"ט"

טקס לזכר הרצל בגליל, 1912. תצלום: ארכיון חצר כנרת

לדברי בן-צבי, מדי שנה, כ' בתמוז היה יום משמעותי מאד בקרב החלוצים ולאחר מכן בקרב תנועות הנוער. כך, לדוגמא, בחצר כנרת היה נערך ארוע לציון יום השנה ולאחר מכן היו עולים ל"גל הרצל" בבית העלמין".

מיכל רוזן מתנועת "דרור ישראל" ופעילה ב"דור לדור"- מרכז לחינוך והדרכה באתרי מורשת, מספרת כי "חג הרצל החל מיד לאחר מותו של הרצל וצויין בגליל, במושבות יהודה וברחבי העולם היהודי". לדבריה, כפי שברל כצנלסון כתב- 'חג הרצל לא נתקרש לנוסח', זהו חג שלבש אופי לפי המקום בו נחגג. בחצר כנרת החג קיבל אופי של חג חקלאי של חקלאי הגליל והסביבה וישנן אף עדויות על השתתפות חקלאים ערבים. זה היה מעין הפנינג חקלאי, בדומה לחג שבועות שהתפתח אחר כך בקיבוצים". לדבריה "חג הרצל דעך לאט לאט ובשנות ה-60' כבר לא מוצאים לו עדות. נשארה רק האזכרה הממלכתית והיום לציון הולדתו של הרצל".

בן-צבי מדגיש כי "היום הזה היה יום מרכזי בקרב תנועות הנוער", הוא מציין ומביא לדוגמא את סיפורו של יונה כהן, שליח העפלה שפעל בקרב יהודי סוריה. בספר שכתב מתאר כהן את "יום הרצל" בקרב חניכי תנועת "החלוץ" בדמשק. במובאה, ממנה מצטט בן-צבי כהוכחה לחשיבות היום, מספר השליח כי באותו כ' בתמוז בדמשק "היה יום חם ולוהט ממש". השליח מציין כי יום לאחר מכן, כ"א בתמוז, הוא יום פטירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ולכן ביקשו שייחד שיחה על שני האישים. לאח

ר שלא מצאו מקום מסתור מהשמש הקופחת נכנסו הנערים ושליח ההעפלה לתוך מסגד אומאייד.

"ידענו שבמסגד זה נישאים לא פעם נאומי הסתה ושיטנה נגד עם ישראל", כתב השליח ביומנו וממשיך- "בכניסה חלצנו את נעלינו כמנהג המקום. יחפים נכנסנו ופסענו על השטיחים הנאים, שכיסו את רצפת האולם רחב הידיים. באחת הפינות ישבה קבוצה של שייח'ים, בחרנו לנו פינה שקטה, מרוחקת משאר היושבים שם. בחופשיות גמורה קיפלנו רגלינו תחתנו וישבנו על המחצלת שעל השטיח. עד היום אני נפעם בזכרי את התמונה היחידה במינה: חבורת מדריכים יהודים, ציונים, יושבים בלב המסגד המוסלמי "אומאייד" ושומעים מפי שליח ירושלים שיחה על הרצל וחזונו ועל שיריו של ביאליק".

טקס לזכר הרצל, יולי 2011. תצלום: שירן בן-יעקב

"כעת", אמר בן-צבי, "תנועות הנוער החלו לעסוק שוב בהרצל ולאחרונה אף הוציא הנוער העובד והלומד את "אלטנוילנד" במספר שפות. חידוש מסורת "חג הרצל" בחצר כנרת נולד לאחר כניסתנו למקום כצוות הדרכה, אז גילינו שהיום הזה היה יום גדול עבור החלוצים שפעלו כאן ולכן הרגשנו אחריות לחדש את החג החלוצי והחלטנו להחיות את היום הזה".

וכך, בחג הרצל המחודש שצויין לפני שבוע, ולאחר שהוסיפו לגל האבנים אבן משלהם, שנים ארוכות אחרי שלא נוספה לו כל אבן, הלכו הצעירים לחצר כנרת הסמוכה. במבנה החאן שבחצר, בו פעלו לפני 100 שנים החלוצים, הציגו המחנכים הצעירים "תערוכה בה כל תנועה הביאה פרק מביכורי ההגשמה", כדברי בן-צבי. לדבריו הם החליטו לדון אותו ערב ביכולת לחדש את חזונו של הרצל ולתת לו ביטוי במציאות המשתנה.

במקום נערכו דיונים בחברותות בנושאים שונים, עיקרם חברתיים, ביניהם בלט במרכזיותו הנושא של השוויון בין נשים לגברים ומקומו בחברה השיתופית אותה יוצרים אותם צעירים. לדברי חגית רון, גם היא חברת הקיבוץ העירוני "משעול" שבנצרת עלית "התכנסנו לציין את האיש ואת פועלו, אך יותר מכך לציין את משמעות דבריו ופועלו עבורנו היום". את הערב סיימו הצעירים האידאליסטים, כפי שכתבו ב"יומן צוות חצר כנרת" ב"בטקס אלטרנטיבי במעגל, בליווי נגינה ושירת אדירים".

לדברי רוזן, "חג הרצל הוא חג של הגשמה שדורש מאיתנו לבחון את עצמנו לפי עיניו של הרצל. מבחינתנו החייאת וחידוש החג בכ' בתמוז הוא חידוש מעשה ההגשמה. להבנתי יש מקום לשאול- מי אנחנו, תנועות הבוגרים, ביחס לחזונו של הרצל? יש צורך ללמוד ולהעמיק בחזון הזה. זו פעולה של חידוש חג שיש לו הקשר מובהק לימינו; כמו, לדוגמא, על רקע המחאה החברתית, צריך להכיר את הראיה של הרצל בצורך לשינוי הפרדיגמה הכלכלית-חברתית ותיאור החברה השוויונית שתקום בארץ.

הרצל ראה את החברה כחברה של קואופרטיבים שיוקמו על ידי ההון החברתי. לצידם במבנה הכלכלי-חברתי יהיה גם הון פרטי והון מדיני. על פי הרצל האיזון בין שלושת סוגי ההון יצמצם את הפערים החברתיים, פגיעה באותו איזון תביא לפערים בתוך החברה. הרצל דיבר על חברה טובה וצודקת יותר, ולצערי היום נעשה שימוש ציני בחזונו של הרצל ומשכיחים את החזון החברתי שלו".

רוזן מציינת כי במאהלי המחאה וקיבוצי המחנכים ברחבי הארץ צוינה על ידי "דרור ישראל" קבלת שבת בשבוע שעבר לציון "חג הרצל", עם דגש על חזון החברה החדשה עליה חלם.

בוגרי תנועות הנוער חידשו את חג הרצל
מודעות פרסומת
24/07/2011

חוגגים בשלישית

וְעֵד הַגַּל הַזֶּה

בֵּינֵנוּ וּלְמַעְלָה:

בְּזֹאת הַפַּעַם, בּשְּׁלִישִׁית,

שׁוּב לֹא נלךְ מִכָּאן!

גַּלְעֵד   / לוי בן אמיתי

בערב כ' בתמוז, יום חמישי האחרון. נפגשנו, כ-100 חברים מתנועות הבוגרים הציוניות מגשימות לציין את חג הרצל בחצר כנרת. זו הפעם השלישית בה אנו לוקחים אחריות לחדש את החג החלוצי. בחאן הוצגה תערוכה בה כל תנועה הביאה פרק מביכורי ההגשמה.  נערכו דיונים בחברותות בנושאים שונים, עיקרם חברתיים, ביניהם בלט במרכזיותו הנושא של השוויון בין נשים לגברים ומקומו בחברה השיתופית שאנו יוצרים. השיחה הייתה פורה והשתתפו בה כאלו שהשתחררו זה לא מכבר מצה"ל לצד חברים בעלי משפחות. סיכמנו את היום בטקס אלטרנטיבי במעגל, בליווי נגינה ושירת אדירים.

קבוצות הבחירה של המחנות העולים, הבונים דרור, תרבות, דרור ישראל, השומר הצעיר

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

מאה חמישים ואחת שנים לאחר שנולד ומאה ושבע שנים לאחר שנפטר, בנימין זאב הרצל, אנו מתכנסים לציין את האיש ואת פועלו, אך יותר מכך לציין את משמעות דבריו ופועלו עבורנו היום.

אנו נפגשים כאן היום, נציגי תנועות שונות, ענפים שונים של התנועה הציונית המגשימה, לציין יחד במפגש של שותפים את מחויבותנו לדברים שהגית, כתבת ופעלת להגשמתם לפני יותר ממאה שנים.

היום, כאשר מילותיך משמשות כסות גם למי שמתיימרים להמשיך את דרכך אך בעצם עושים את ההיפך, אנו באים להחזיר דבריך להקשרם.

אנו מבקשים להוציא אותך מן הפלקט, להוריד אותך מן המרפסת, לא על-מנת להתנגח, או להשכיח אלא להיפך. אנו שואפים לחלץ אותך מן החד ממדיות של הפלקט, להוריד אותך מן המרפסת אלינו, אל העשייה של השותפים.

נברך ונתברך, שנדע ללמוד ממך את התהליך המנצח של חלום ההופך לחזון הנרקם לפעולה אמיתית בעולם.

שנדע לשלב כמוך תמימות אוטופיסטית עם עשייה מוחשית ופעולה פוליטית,

שנצליח כפי שהצלחת אתה, לחבר בין הניתוח הכלכלי וההיסטורי החד והמדויק, ליצירה התרבותית והאמנותית להבנה לרוח העם, לסמליו וכמיהתו.

שנוכל, כפי שיכולת אתה לחבר יחד, במסגרת רעיונית וארגונית אחת, שותפים רחוקים וקרובים, בעלי עמדות ודעות שונות, אשר הרעיון הגדול והמעשה הגדול קשרם תחת נס אחד.

שנמשיך בדרכך, דרך של דבקות באידיאל ,

אידיאל שכפי שאמרת אתה, הוא אידיאל שאין לו סוף.

שלא רק נשמע ונדקלם, אלא נבין נפעל ונדע-

כי אם נרצה, גם היום, אין זו אגדה!

ברכה מתוך הטקס – רעות רון, קיבוץ משעול, קבוצות הבחירה של המחנות העולים.


29/03/2011

בין קיבוץ וקבוצה לתנועה שיתופית-פוליטית

שיחה עם מוקי צור, עין גב, 28/09/2010. שוחח: נמרוד זליגמן.

פורסם לראשונה בגליון 47 של כתב העת חברה.

ש: רציתי לברר איתך את שאלת היחסים בין קיבוץ לתנ וע ה קיבוצית ואולי אף לתנועה חברתית או פוליטית.

מוקי: צריך להתחיל מכך שההתנגדות של האורתודוקסיה הסוציאליסטית להקמת קבוצות שיתופיות הייתה מתוך החשש א. שהן תשלינה שהן מביאות משטר סוציאליסטי ולמעשה תצדקנה את המשטר הקיים. ב. שהבעיות החברתיות הפנימיות שיעלו מתוך החיים בקבוצה יהיו כה כבדות, שלא יישאר פנאי לחשוב על בעיות המערכת החברתית הכוללת. ג. שהסיפוק האסתטי-מוסרי שקבוצות כאלו יקיימו בתוכן, ישתק היכולת שלהן להתמודד עם העולם הקשה, המנצל, הכואב.

הפתרון הקיבוצי לבעיות הללו גרס שעל הקבוצה להיות פתוחה לעולם מבחינת משימות, משום שבלי הצד המשימתי היא נידונה לשקיעה כפרית ושחיקה פנימית מהסוג שהדאיג את הסוציאליסטים האורתודוקסיים. מצד שני על הקבוצה לשמש דוגמה בהתנהלותה הפנימית, שתביא את החברה שסביב להיבנות בנוסח המתקרב לסטרוקטורה של הקבוצה בקנה מידה רחב יותר.

מכאן נבעו שתי דרכים: לפי אחת יש להגדיל את הקבוצה באופן משמעותי, וכך, בזכות גודלה, ניתן יהיה להשתיתה על יצירה אינדיבידואלית מגוונת של אנשים שונים. כך היא תוכל להוות תשובה לאנשים שהם קורבנות של החברה, שרוצים לחלץ עצמם מהגורל שנכפה עליהם והמסגרת הרחבה הזו היא שתאפשר להימנע מהפרובלמטיקה של האינטימיות. ליצור קהילות אזוריות סוציאליסטיות.

הדרך השניה רצתה להבטיח על ידי נדודים ומעבר ממשימה למשימה במקומות שונים יצירת קבוצות שיתופיות אשר יהוו מגדלור לח ברה סביבן. כך יראו לפועלים שסביבם שניתן להקים חברה שיתופית בלי שליטה באמצעי ייצור. בבסיס הגישה עמדה המחשבה כי לאמצעי הייצור יש היגיון אשר מרחיק את הבעלים עליהם מהאתוס הסוציאליסטי.

למרות שנתתי פה צורות קצה, כל המודלים שהתקיימו בארץ ישראל בסופו של דבר היו מודלים מורכבים. המורכבות הייתה יסוד ההצלחה היחסית שלהם, מה שבובר קרא "אי כישלון למופת". הם יכלו לראות בעצמם קאדר מהפכני או מנזר של דוגמה אישית, הם יכלו להיות חיל מפלגה. הם לא היו כל אלה. הם היו מודלים מורכבים.

הסיכון שבמודל מורכב הוא אי בהירות. אפשר לתפוס מודל מורכב כאופורטוניזם. ואכן בהרבה תהליכי שינוי אימצו בקיבוץ את הרוח לפיה לא מגיבים למציאות אלא מסתגלים למציאות. כך שזו הייתה גם תפיסה עצמית וגם תפיסה חיצונית של הקיבוץ התנועתי.

כל זה קרה בתוך מערכות טרום מדינתיות, כשחלק מהויכוח היה על השאלה האם כל המודלים האלה יביאו, בסופו של דבר, ליצירה של מדינה והשיטה של הקבוצה צריכה להתחשב בכך.

בימינו יש קבוצות במדינת ישראל שבשם הגעגוע לתקופה החלוצית, בה לא היתה מדינה, מתכחשות לצד הפוליטי. זה קורה בין המתנחלים, שכל הזמן משתמשים בטכניקה הטרום-מדינתית כדי להשיג מטרות מדיניות. זה קורה בקבוצות של שמאל רדיקלי, שהדמוקרטיה המקומית, על קשייה, מהווה עבורן מכשול ולא אתגר. זה קורה לקבוצות 'ניו אייג", שהצד הפוליטי, לכאורה, לא קיים עבורן.

אך הפוליטיקה היא עניין מכריע, כי לפי תפיסתי השיתוף השוויוני או השוויון השיתופי צריך ללוות תהליך שבו מדינה יוצרת בתוכה חברה. לכן הכלים המדיניים חייבים להיות חלק מהסיפור. הם ודאי אינם מטרה בפני עצמם, אך המדינה הזו, על כליה, היא זו שהינו רוצים שתביא לשיקום חברתי. ליצירת חברה אחרת.

נקודת המפתח מבחינתי היא מה שהיום קוראים לו 'קהילה'. כשמדברים על יצירת קהילה מדברים על התקרבות מחודשת בין אנשים אשר נפרדו מבחינת גורלם הכלכלי והשיתופי. התקרבות שמתרחשת בעזרת תרבות, טקסיות, פעולה של עזרה הדדית ופילנטרופיה. אין לי דבר נגד כל זה, אך זה לא מספיק. כשהקהילה מתקיימת בתוך משטר פוליטי-כלכלי שהופך אותה לכיסוי מודע או בלתי מודע לתהליך הפרידה ההדדית, ה עוול החברתי, אי הצדק ואובדן החיים הדמוקרטיים – תהליכים מאוד קשים שעוברים על החברה הישראלית ועברו גם על מדינות אחרות כמו דרום אמריקה למשל – מתבהר שאת העשייה הקהילתית מוכרח ללוות גם אופק פוליטי-כלכלי. כמובן, דבר כזה לא יוכל לקרות בלי תהליך, בו הקבוצות השיתופיות יפתחו ויתלכדו מבחינת האופק הביקורתי שלהן כלפי החברה באופן שבסופו של דבר יוליד תנועה פוליטית.

בשנים האחרונות מתפתחת במדינה תפיסה מגזרית-פדרטיבית של החברה שבה כל מגזר דואג לאינטרסים של עצמו, ולאף מגזר אין את הזכות לדבר בשם הכלל. לכאורה מדובר בתפיסה דמוקרטית שבה אין תרבות הגמונית. ההנחה היא שכל תרבות הגמונית משעבדת תרבויות אחרות, ולכן היא לא דמוקרטית. אך התוצאה הייתה מה שאני קורא "תפיסת החדר האטום": כל קהילה, מגזר או עדה דואגים לאינטרסים של עצמם, ובסופו של דבר הפתיחות שלהם היא אמונתם בתרבות ההיברידית. בזו, הכל מתערבב עם הכל, אין זכות שיפוט, אין זכות ביקורת. זו תפיסה שמשרתת את כוחם של החזקים.

מול זה כשאני מדבר על עתיד של חברה שיתופית כוונתי לחברה שלוקחת איתה אידיאלים שיתופיים, פותחת עצמה לראייה כוללת, בוחנת בביקורת את עצמה ואת החברה הסובבת מבחינה אידאית, ובוחרת ביצירה מתחדשת במסגרת השירות לחברה ובמסגרת בניית החברה. מהחזון הזה אנו חוזרים לאותו מתח בין אינטימיות למשימתיות, בין החינוך לפוליטיקה.

ש: השתמשת במושג חברה/קהילה פתוחה. למילה פתוחה יש קונוטציה חיובית, אך היא נמצאת במתח מול האינטימיות, שהיא, על פניו, המסד היוצר שממנו מגיע הרצון לפעול בקבוצה. מול פתיחות לחברה הרחבה, אנו שואלים עצמנו: איך אנו נשאר עדה? איך לא להכניס את האלמנטים השליליים?

מוקי: ההיגיון שאומר שפתיחות מפרקת ומכניסה אלמנטים שליליים מלווה את התנועה הקיבוצית מראשיתה והוא הבסיס לפילוגים החוזרים ונשנים לאורך הדרך ולבדידות שלה. זה מה שהביא את שלמה לביא להגיד "אתם מגביהים את החומות כדי שאנשים לא ייכנסו. החומות מונעות מן האנשים החשובים להיכנס, אך התולעים תמיד מוצאות את הדרך להיכנס מתחת לחומה, פנימה". לאורך רוב ההיסטוריה ההנחה של החברה השיתופית לגבי הקשרים עם החברה החיצונית המאיימת – כי תמיד האיומים נראו גדולים מההישגים האפשריים – היתה כי במצב של מצור היא תוכל ליצור מספיק אנרגיה גם כדי לפעול וגם כדי להגן על עצמה.

לפני המון שנים ראיתי את הסרט 'קגמושה' של אקירה קורוסאווה. בסרט הוא מתאר מצור על מבצר. בלילה, מפקד החילות הצרים על המבצר, שומע שבמבצר מישהו עומד ומחלל בחליל. הוא אומר לצבאותיו "הולכים מפה, צריך להוריד את המצור, אם הם יודעים לחלל שם בפנים." אקט הנגינה במקום הכנת הפצצות והאבנים יוצר אמון בסיסי ומבטל את היגיון המצור. זאת התקווה.

מנגד, ברגע שמאמצים את היגיון המצור, הוא תקף גם בין קבוצה שיתופית א', לקבוצה שיתופית ב' וג'. כי אתה צריך ליצור את המחיצה, להגיד "מי אני?", ואין לזה סוף. נוצרת דינאמיקה של פחד, של יצירת אידיאולוגיות של רגע נגד שותפים. זהו היגיון שעליו התנועה השיתופית שילמה מחיר כבד.

יצחק קצנלסון כותב באחת מרשימותיו: צריך להבדיל בין השכלה כבוז ליהודים, לבין השכלה כיכולת של היהודים לביקורת עצמית. ההבדל הזה מאוד דק. בחברות שיתופיות, כשהביקורת על החברה מסביב הופכת להיות ביקורת שלא אוהבת, אלא מחפשת את החומה להתחבא מאחוריה, זוהי סגירות. פתיחות לעומתה היא היכולת להבין כי יש לנו 7 מליארד איש מסביב, וצריך לראות מה קורה איתם. הפתיחות שאני מדבר עליה אינה פתיחות ליברלית, שיש בה מן הבדידות, "אתה תעשה מה שאתה רוצה ואני אעשה מה שאני רוצה", פתיחות היא היכולת שלך לקחת אחריות על שסביבך, ובאותו זמן להבין שהאחריות שאתה מקבל על האחר אינה מסירה ממנו את הזכויות האנושיות.

תמיד היה קשה לסוציאליסטים לקחת את גורלם של הפועלים כגורלם של אנשים עצמאיים. הם תמיד רצו לספק את יצרי השלטון המורעבים והמורדמים שלהם. לעצמי אני אומר, פתיחות היא הקשבה ללוינס ולבובר בעת ובעונה אחת. בובר מצפה לדיאלוג, שיתוף, הדדיות. לוינס תובע ממך הכרה ב'אחר', שהוא שונה ממך בלי לצפות לדיאלוג, מעמדה של אחריות. אני חושב שהתביעה של לוינס היא חיונית כבקרה לתפיסה הדיאלוגית. היא חיונית כדי שכשאצא לרחוב ואראה מישהו שלא מכיר אותי ושיכול להיות שלא אצור איתו דיאלוג לעולם, אדע שיש תקווה לדיאלוג, שהאחר הוא אדם.

לכן צריך לבנות קבוצות ביקורתיות שנשענות על יחידים יוצרים, המשתפים פעולה אחד עם השני, מכוונים את עצמם לחברה הכללית ויוצרים דפוסים שמאפשרים מה שהייתי קורא לו "שיפור בפעילות הקהילה הפוליטית". כוונתי לשיפור בדיאלוג בין ההנהגה הפוליטית ההנהגה התרבותית וההנהגה החינוכית, ושיפור הקשר בין ההנהגות הללו והחברה. היום אני רואה את כל המערכת המדינית כמערכת של בדידויות. זו סכנה דמוקרטית גדולה מאין כמוה, כי במצבים כאלו נוצרות אמונה בהיררכיה ואמונה בהמון. אלו שתי המחלות הכי כבדות של הדמוקרטיה, ולדעתי גם המחלות של המורשת היהודית שבלי התמודדות איתן לא תהיה יהדות שאני אוכל ל להילחם עבורה.

לסיכום עניין זה אומר שלסוציאליסטים תמיד יש בעיה להכריע מה יוצר את הסוציאליזם: האם זה המין האנושי, האדם המופשט, או שזו הקומונה כתא הבסיסי לחברה הסוציאליסטית? המרחק בין שמי הכלליות לבין הקומונה הארצית הקטנה הוא מאד גדול. התפקיד של התנועה השיתופית הוא לקרב את שני הדברים: לקרב את המערכת הכללית האדמיניסטרטיבית, הפוליטית לעולם של השיתוף והשוויון, ומצד שני לקרב את התא השיתופי, הדיאלוג בין בני האדם, ליכולת להתבונן על משמעות הזולת הקונקרטי בתוך החברה המופשטת. ככל שנצליח לקרב בין השמים והארץ, אנחנו נציל את הדמוקרטיה, את הצד היהודי-מוסרי. אם ניתן להם להתרחק אחד מהשני, אנחנו בסכנה מאוד גדולה.

ש: בתוך בניית תנועה כזו, מה צריכים להיות היחסים בין התנועה הקיבוצית לקבוצות השיתופיות החדשות?

מוקי: הקבוצות השיתופיות הן יהלום מאוד יקר ולכן הסכנות שעומדות בפניהן מאוד גדולות. החסידים היו אומרים "מי שאין לו יהלום לא ישדדו אותו ברחוב." יחד עם זה, אינני מפסיק להתרגש מהנכונות של הקבוצות לעסוק בדברים אשר לא מתקבלים על הדעת הרציונלית, כי הם יותר מדי חשובים, כמו חינוך בפריפריה. הם ניגשים אל דברים כאלו ביצירתיות, שהיא בעיני השילוב  בין חוסר ביטחון מוחלט לביטחון אדיר. אני מקווה שהן תתרקמנה לאט לאט לתנועה.

קואליציה אמיתית עם התנועה הקיבוצית חשובה ביותר לטווח הארוך לקבוצות השיתופיות ולתנועה הקיבוצית לא פחות. בהיסטוריה של ההתיישבות בארץ, כל דור רצה להקים דגם חיים חדש ולשרוף את הדגם הישן. אדם צריך להיזהר לא להקדיש את עצמו לקרבות מיותרים. לכן אני מציע לקבוצות השיתופיות שימשיכו עם חוש הזהירות והנחרצות ושיחפשו את התנועה הקיבוצית ושהתנועה הקיבוצית תדע לחפש את עצמה בתוך הקבוצות השיתופיות.

מוקי צור הוא חבר קיבוץ עין-גב, סופר, מורה ומחנך, הוגה דעות והיסטוריון של ההתיישבות העברית בארץ ושל התנועה הקיבוצית. ספרו "לא בעבים מעל – מאה ראשונה לדגניה" יצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

נמרוד זליגמן הוא חבר קיבוץ משעול מתנועת קבוצות הבחירה של המחנות העולים וחבר יסו"ד.

18/03/2011

מערכון לפורים – רחל המשוררת

לאחר ששבה לארץ בשנת 1919, ועד שהתגלתה המחלה שאילצה אותה לעזוב, חיה רחל (שאז עוד לא נודעה בכינוי "המשוררת") בקבוצת דגניה. רחל עבדה בעיקר בטיפול בילדים, והייתה מעורבת בחיי התרבות של הקבוצה. ידוע למשל שניסתה ללמד אמנות באחת מאספות הקבוצה. לחג הפורים 1920 כתבה רחל מערכון (או בלשונה "מחזה במערכה אחת") העוסק בהווית העבודה של הנשים בקבוצה מול האידיאל של סיפוק נפשי בעבודה. יתכן שהמערכון הוצג במסיבת הפורים בקבוצה.

חג שמח.

רחל

read more »

16/03/2011

י"א אדר – מכתב מיוסף טרומפלדור

בערב יום תל-חי, י"א אדר, אני מבקש להעלות לזיכרון את דמותו של יוסף טרומפלדור. לא כמיתוס הגיבור הלוחם כפי שניסו להציג אותו, אלא כאוֹסיה (כפי שכינו אותו חבריו), גיבור מלחמה שעלה לארץ ישראל בעליה השניה עם קבוצת חברים על מנת להקים בה קומונה, פועל במגדל ובדגניה, ומייסד תנועת "החלוץ".

read more »