Archive for אוקטובר, 2010

31/10/2010

לעבודה, להגנה ולשלום

יצחק רבין נולד בירושלים במרץ 1922. חודש לפני שנולדה שכונת בורוכוב [לעתיד: גבעתיים]. חצי שנה לפני תחילת המנדט הבריטי על א"י. אחרי שנה ארוכה בה עלו לקרקע: נהלל, עין חרוד ותל יוסף. שנה בה אבד לציונות יוסף חיים ברנר. יוסף זה הספיק לספוד ליוסף אחר על קברו, עשרה חודשים קודם לכן.

והנה, ביום שאחרי חג הפועלים 1921, במהלך הלוויה לנער שנהרג במאורעות יום קודם לכן ביפו, הגיעה שיירת הלוויה בדרכה לבית הקברות שייח' מוראד לבית משפחת יצקר, שם שהה הסופר יוסף חיים ברנר, בין חבריו: צבי גוגיג , יהודה יצקר , בנו אברהם יצקר, הסופר יוסף לואידור והסופר צבי שץ. הבית הושם במצור והותקף בזעם של הסתה מצד ההמון המשולהב. הששה נפלו בקרב.

טרומפלדור קבור תחת האריה השואג עם חבריו. ברנר קבור בבית הקברות ע"ש טרומפלדור בתל-אביב.

איזו כברת דרך עבר היישוב היהודי באותה תקופה? מה ניתן ללמוד ממנה?

תקופה של הגנה ותקופה של הכרה בינלאומית טיפין טיפין. של ביסוס חיים בכברת הארץ הקטנה, של שיעורים יומיומיים בהגנה, בזיעה, בקציר. כיצד נבחן זה? האם כשיעור בעד עמנו האומלל?*.הסכם השלום ישראל וירדן

יצחק רבין ידע את יוסף. ידע את שירת העלייה השלישית, אשר התוו בו אביו נחמיה ואמו רוזה , ידע את זריעת השדה בכדורי. את שריקת הכדור, בעודו בוחן את כוחו, בגבעות ירושלים עם חברו יגאל אלון. רבין ידע מהי אהבת ארץ, ביצירה, באחוות לוחמים, בבחינה של הערכים אל מול המציאות המשתנה. רבין כמפקד המבקש להרחיב גבולות כדי להגן על המדינה הצעירה. יצחק, איש המשפחה, הנצמד לעקרונות כאשר מבקש גבולות הגנה למדינה הצעירה פחות בשנות ה-90 של המאה ה-20.

זה נגדע ברצח, רצח פוליטי, רצח מחושב, במחשבה קרה, בנשק חם.

זה מזכיר לנו כי יש אשר חלומותיהם אינם נטועים בעצמאות מדינית, בדמוקרטיה, בשאיפה לשלום, אלא באמונה בדמות משיח שכולו בכריתות. כריתות מהעמים ומישראל.

כיצד מבקשים לחדש שירה, כאשר משורר מת?

ח"נ ביאליק ביקש בתרס"ד:

אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש – וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!.."

אתמול, בעצרת לציון יום השנה ה-15 לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, חיפשו מנהיגות. חיפשו דובר חדש לשירה שהפסיקה בליל הרצח. שירת ישראל. החברה הישראלית דובקת בפסוק "שירת רבים, חצי נחמה".

כדי להפוך את השירה מזיכרון עצוב למעשה וליצירה. עלינו לחפשה כאן על פני האדמה.

האדמה עקשנית, קשה, שורטת. כך גם הקולמוס. כך גם המלים, גם אחרי 15 שנים.

חפשו אנשי מעשה בשירה. חפשו רעיון ועוד אחד. חפשו אנשים של יחד, של המשכיות. חפשו אגודת חברים וקיבוץ. חפשו עבודה. חפשו חולמים, חפשו שק"שים. חפשו בית. חפשו אהבה. חפשו חינוך, חפשו עמדה ופוליטיקה. חפשו ביקורת. חפשו להכיל את האחר. חפשו דיאלוג.

חברי חצר כנרת מברכים את ברית חושך לגרש על מלים שיש להגיד. על מעשים שיש עוד לעשות. ביחד בחברה הישראלית.

לקראת סיום העצרת, במהלך "שיר לשלום" הניפו במפתיע חברי הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים שלט על הבמה:

אנו מזמינים את החברה הישראלית, לברך על החיפוש.

* "קראתי פעם לציונות אידיאל אינסופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר  השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל : כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק  השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

(בנימין זאב הרצל, תקוותנו, מרץ 1904, בתוך עם ועולם חלק ב')

מודעות פרסומת
21/10/2010

ממשיכים!

בוקר טוב, צוות חצר כנרת כבר מחדש ויוצר מאז 2006. הגיע הזמן גם להעלות את שמתרחש כאן לכפר הגלובלי. ביומן זה נעדכן אתכם על ההדרכות והאירועים שהיו ועוד יהיו בחצר כנרת. נביא מקורות החצר, הן בסיפורים והן בתמונות.

יומן הרשת נמצא בין הזכרון לשכחה. הוא צורב את שאנחנו בוחרים להציג מתוך העשייה שלנו. אנחנו מקווים כי תיהנו מהקריאה בו. אך ממליצים לבוא לבקר.

תתקשרו קודם.

ברל כצנלסון התייחס לשאלה של מסורת והתחדשות ביחס לתנועת הנוער המחנות העולים. נביא מדבריו, ונקווה שיעודדו אותנו להמשיך ולכתוב:

"שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות , למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם…"

מתוך: במבחן, ת"א, תרצ"ב, ‏1935.

"שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות , למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.