ה' שבט – פטירת רבקה צ'יז'יק

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה  ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט.

 

משפחת צ'יז'יק עלתה לארץ עם שמונת ילדיה בשנת 1906 מטמאשפול שבאוקראינה. בארץ גרו בסג'רה, במושבה כנרת, ולבסוף התישבו במנחמיה. בגיל 14 עזבה הבת רבקה את בית הוריה בכנרת, והלכה ברגל ליפו, ללמוד מלאכה על מנת לסייע למשפחתה. ביפו גרה עם אחותה חנה, למדה בבית ספר למלאכת הרקמה, וניסתה לחסוך כסף על מנת להתקבל ללימודים בגימנסיה הרצליה. הסופר יוסף חיים ברנר הכיר אותה ביפו, התרשם משאיפתה העזה ללמוד, והציע לה תמיכה כספית שתאפשר לה להתקבל לגימנסיה, אך היא סרבה לקבל עזרה.  כך חיה ביפו כשנתיים.

בפסח תר"ע, סיפרו לה פועלי שעלו מהגליל ידיעות על מצבו הקשה של משק ההורים בכנרת. רבקה ויתרה על חלום הלימודים, חזרה לכנרת, והשתלבה בעבודה כפועלת שכירת יום בחוות כנרת, בעבודות השדה. בתחילת חודש שבט תרע"א, נדקרה במהלך עבודתה בשדה ממסמר חלוד. הפצע גרם להרעלת דם, והיא הובהלה לבית החולים בטבריה, שם נפטרה בתאריך ה' שבט. באורח מקרי, שהה באותו זמן בבית החולים בטבריה גם ברנר, שהחלים ממחלה. כאשר שמע על פטירתה של הנערה שהכיר, והיא בת 17, הטיח את ראשו בקיר, פרץ בבכי ומיאן להנחם.

במאי אותה השנה, כאשר יצא לאור "מכאן ומכאן", הרומן הראשון שכתב ברנר בארץ ישראל, הוא נפתח במילים:

את הכי נלבב וטהור

בקומץ העלים האלה

אני מניח בדֶמַע

על קִבְרֵי יקִירַי וטהורַי,

הֶנִיךְ פֶסֶלוֹב  ורבקה צ'יז'יק

חורף תר"ע-תרע"א

קווים מדמותה של רבקה באו לידי ביטוי גם בדמותה של מרים ברומן "שכול וכשלון", שנחשב לספרו הטוב ביותר של ברנר.

 

משפחת צ'יז'יק - ההורים וכמה מילדיהם. 1-ברוך, 2-אפרים. 3-שרה. הצילום ממעבדת "ביתמונה"

מותה של רבקה צ'יז'יק בתאונת עבודה בכנרת, היווה עבור הפועלים תזכורת נוספת למצב הירוד של תנאי המחיה והעבודה שלהם, ולסכנות הטמונות בהם. ניתן להניח שהדבר העצים את המתח שחשו כלפי המצב.

משפחת צ'יזי'ק המשיכה ושילמה מחיר יקר עבור הקדשת חייה להגשמת הציונות בארץ ישראל. בי"א אדר תר"פ, נהרגה שרה צ'יזיק (אחותה של רבקה) שהתנדבה לעזרת הגנת תל חי. אחיה אפרים כתב לאחיו:

אל לכם לשכוח שבמאה ה-20 היננו כעת; במאה שרק בדם אחינו ואחיותנו נרכוש לנו את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך.

בכ"ט באב תרפ"ט, נהרג אפרים צ'יזי'ק על הגנת קבוצת חולדה.

ויגש – לשבור שבר בשעת משבר

אנו מארחים ביומן הרשת של החצר, את פרשת השבוע ויגש.

לטובת קוראינו, חדשים, כוותיקים, כותב פרשת השבוע אבשה, הוא פועל בחצר כנרת, ראשון למשכימי הקום.

"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס  כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה."

לעבודה, להגנה ולשלום

יצחק רבין נולד בירושלים במרץ 1922. חודש לפני שנולדה שכונת בורוכוב [לעתיד: גבעתיים]. חצי שנה לפני תחילת המנדט הבריטי על א"י. אחרי שנה ארוכה בה עלו לקרקע: נהלל, עין חרוד ותל יוסף. שנה בה אבד לציונות יוסף חיים ברנר. יוסף זה הספיק לספוד ליוסף אחר על קברו, עשרה חודשים קודם לכן.

והנה, ביום שאחרי חג הפועלים 1921, במהלך הלוויה לנער שנהרג במאורעות יום קודם לכן ביפו, הגיעה שיירת הלוויה בדרכה לבית הקברות שייח' מוראד לבית משפחת יצקר, שם שהה הסופר יוסף חיים ברנר, בין חבריו: צבי גוגיג , יהודה יצקר , בנו אברהם יצקר, הסופר יוסף לואידור והסופר צבי שץ. הבית הושם במצור והותקף בזעם של הסתה מצד ההמון המשולהב. הששה נפלו בקרב.

טרומפלדור קבור תחת האריה השואג עם חבריו. ברנר קבור בבית הקברות ע"ש טרומפלדור בתל-אביב.

איזו כברת דרך עבר היישוב היהודי באותה תקופה? מה ניתן ללמוד ממנה?

תקופה של הגנה ותקופה של הכרה בינלאומית טיפין טיפין. של ביסוס חיים בכברת הארץ הקטנה, של שיעורים יומיומיים בהגנה, בזיעה, בקציר. כיצד נבחן זה? האם כשיעור בעד עמנו האומלל?*.

יצחק רבין ידע את יוסף. ידע את שירת העלייה השלישית, אשר התוו בו אביו נחמיה ואמו רוזה , ידע את זריעת השדה בכדורי. את שריקת הכדור, בעודו בוחן את כוחו, בגבעות ירושלים עם חברו יגאל אלון. רבין ידע מהי אהבת ארץ, ביצירה, באחוות לוחמים, בבחינה של הערכים אל מול המציאות המשתנה. רבין כמפקד המבקש להרחיב גבולות כדי להגן על המדינה הצעירה. יצחק, איש המשפחה, הנצמד לעקרונות כאשר מבקש גבולות הגנה למדינה הצעירה פחות בשנות ה-90 של המאה ה-20.

זה נגדע ברצח, רצח פוליטי, רצח מחושב, במחשבה קרה, בנשק חם.

זה מזכיר לנו כי יש אשר חלומותיהם אינם נטועים בעצמאות מדינית, בדמוקרטיה, בשאיפה לשלום, אלא באמונה בדמות משיח שכולו בכריתות. כריתות מהעמים ומישראל.

כיצד מבקשים לחדש שירה, כאשר משורר מת?

ח"נ ביאליק ביקש בתרס"ד:

אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש – וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!.."

אתמול, בעצרת לציון יום השנה ה-15 לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, חיפשו מנהיגות. חיפשו דובר חדש לשירה שהפסיקה בליל הרצח. שירת ישראל. החברה הישראלית דובקת בפסוק "שירת רבים, חצי נחמה".

כדי להפוך את השירה מזיכרון עצוב למעשה וליצירה. עלינו לחפשה כאן על פני האדמה.

האדמה עקשנית, קשה, שורטת. כך גם הקולמוס. כך גם המלים, גם אחרי 15 שנים.

חפשו אנשי מעשה בשירה. חפשו רעיון ועוד אחד. חפשו אנשים של יחד, של המשכיות. חפשו אגודת חברים וקיבוץ. חפשו עבודה. חפשו חולמים, חפשו שק"שים. חפשו בית. חפשו אהבה. חפשו חינוך, חפשו עמדה ופוליטיקה. חפשו ביקורת. חפשו להכיל את האחר. חפשו דיאלוג.

חברי חצר כנרת מברכים את ברית חושך לגרש על מלים שיש להגיד. על מעשים שיש עוד לעשות. ביחד בחברה הישראלית.

אנו מזמינים את החברה הישראלית, לברך על החיפוש.

* "קראתי פעם לציונות אידיאל אינסופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר  השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל : כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק  השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

(בנימין זאב הרצל, תקוותנו, מרץ 1904, בתוך עם ועולם חלק ב')