"לעבדו בזעת אפי", במאה ה-21 | אלי אשכנזי

פורסם בהארץ, 17.10.11 :

כשהוא לבוש כחלוץ, כפי שמחייב אותו תפקידו כמדריך בחצר כנרת, ניכש אתמול אבשלום בן-צבי את ערוגות גן הירק שבעורף המבנים ההיסטוריים בחצר. "אני מתקשה להבין איך אותם חלוצים וחלוצות חיו פה, על אחת כמה וכמה כשאני עובד בגן הירק", אמר בן-צבי בחום הכבד שרבץ אתמול על העמק, כשהוא מנגב את הזיעה ממצחו, בדיוק כפי שעשתה זאת רחל המשוררת, מאה שנה לפניו. "אולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן, לעבדו בזעת אפי?", כתבה באחד משיריה המפורסמים.

לבן-צבי וחבריו לצוות ההדרכה בחצר כנרת, אין צורך לעבוד ולהזיע כדי להעריץ את אותן דמויות מופלאות שחיו ועבדו במקום לפני 100 שנה; עבודתם במקום נעשית בתחושת שליחות עמוקה. "כנרת, תקופת התקופות, שיר השירים של העבודה ושל תורת חיים חדשה", כתבה בחוות העלמות שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל המשוררת, ובעיני המדריכים הצעירים מדובר בתורת חיים שיש להנחיל גם היום.

אגב האגבה

כשנכנסנו לחצר לפני כחמש שנים, מצאנו בה שני שיחי אגבה גדולים. האגבה הוא צמח גדול שעליו בשרניים וקוצניים. פעם בכמה שנים הוא מצמח עמוד פריחה גדול מאוד, בגובה של יותר מארבעה מטרים. מזנים קרובים של הצמח ניתן להפיק אלכוהול.

כשהגענו, חשבנו שהאגבות הן שריד לגינון נוי צה"לי מהתקופה בה ישב בחצר בסיס נח"ל. בהמשך

פריחת החורשף

ביאליק כותב על אהבתו לממלכת הזוהר, היא ממלכת האביב, ושירת הזוהר, היא הפריחה. המשורר מתאר מסע בין צפרירי בוקר, מעיינות וטללים בתפאורת פריחה וחמה יוקדת.

כאן תמונות של חורשף עם בוקר קיצי בחצר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אָז נִפֹּל בַּכִּכָּר, בְּטַל-אוֹרוֹת נִתְבּוֹסֵס –

הַכָּר הִזְהִיר פִּתְאֹם בְּאַלְפֵי נְגֹהוֹת

וַיִּקְרַן הַדֶּשֶׁא בְּאוֹרִים רִבֹּאוֹת

וּבְשֶׁבַע עֵינַיִם כָּל-בַּרְקָן הִתְנוֹסֵס.

עַל-כָּל-קוֹץ וָקוֹץ תִּרְעַד אֶבֶן בָּרֶקֶת,

וְקֶרֶן אֶל-חֹד כָּל-נַעֲצוּץ תִּתְנַפֵּץ

וּלְצִיצַת פָּז דַּקָּה וּרְדוּדָה נֶחֱלֶקֶת.

זֹהַר לביאליק

לאחרונה בחצר

 

 

לפני שלושה שבועות ערכנו יום צוות של אשכול המרכזיים הרעיוניים בקבוצות הבחירה של המחנות העולים, זו מסגרת בה אנו משתפים ובונים משק חינוכי שעוסק ומפתח הדרכה באתרים היסטוריים או מוזיאליים בשילוב הדרכה רעיונית. באשכול שותפים צוותים שונים.

סוער בחצר

בסוף השבוע האחרון, היתה סערת רוחות וגשמים ששטפה את מרכז וצפון המדינה. שיטפון אינו נחלת החצר, אלא מאורע ארצי. אך בכל זאת עלתה לנו השאלה: מה ההבדל בין גשמי ברכה לבין שטף שצף של מים אדירים. לחקלאי, איש השדה?

אנחנו מביאים תמונות מן החצר ושלושה קטעים מן הארכיון:

חנה מייזל כותבת למנהל המשרד הא"י של קק"ל והעוזר של ארתור רופין, על תוצאות הסערה האחרונה והשיטפון בחצר כנרת.

גינת הירק של חוות העלמות המדוברת, הייתה ממוקמת היכן שהיום גן רחל [צומת העליה למושבת כנרת].

לכבוד האדון ד"ר טהון [30/4/1916]

ביפה [יפו]

א.נ.!

הננו מודיעים לו בזה שמי הירדן עברו את המפתן (הַצַמְדְ) אשר אצל המוטור,

כיסו את כל הביצה, השדה שבין הביצה ובין השדה ששייך לחוות הצעירות, וגם חלק מהשדה של חוות הצעירות. מלבד הנזק שהשתפכות המים הזאת כבר גרמה – כי כיסתה את כל האיקליפטוסים שנטענו השנה, לפני שנה ולפני שנתיים, וגם חלק מהירקות של הקבוצה ושל חוות הצעירות – נשקפת סכנה גדולה לבריאות התושבים, אם לא יעשה דבר מה תכף ומייד, כי החום מתחיל להיות גדול, ועם התנדפות המים האלה תתחיל בטח קדחת חזקה. כבר מורגש ריח של ריקבון.

אני מבקשת את האדון ד"ר טוהן לשלוח איש מומחה לחקור את הדבר ולעשות את הנחוץ.

בכבוד רב

ח. מייזל – שוחט

וברל כצנלסון כותב ביומנו על חילוץ בצלים בידי חלוצים:

שטף המים. עם ריבוי הגשמים, ואולי גם עם בנין הגשר על יד ביתניה – גאו מי הירדן. בשבת, י"ב ניסן [תרע"ו], עברו המים את הסכר על יד בית המוטור ושטפו את הביצה, אשר שנים עבדו בסתימתה וביבושה. אח"כ השתוו המים עם גובה הירדן ועמדו. אולי גם ירדו קצת. בתוך הבצל ביצה זורמת. ניסו לפתוח תעלות להוריד את המים, אבל לא הצליחו. כל המקומות הנמוכים אשר מסביב כבר היו מלאים מים בגובה אחד, בגובה החלקה.

ט"ו ניסן – ירד גשם חזק והמים עלו. נסתחפה חלקה הרבה יותר גדולה, ורק נראו קצות הבצלים מן המים. גם השום נסתחף… ריח הביצה מורגש למרחוק עד להחנק.

ט"ז ניסן – התחילו להוציא את פליטת הבצל בחרוף-נפש ממש. עומדים עד הברכיים ויותר בתוך הביצה, שוקעים ממש, ומוציאים את מה שאפשר להציל. יש כבר הרבה עלים רקובים ומסריחים. את הבצל הרטוב נושאים חבילות חבילות מתוך המים, מהלך רב, אל היבשה. במשך העבודה מצאו תחבולה להנצל מנשיאת הבצל הרטוב ומכל הסכנה הכרוכה בזה: סידרו "סירות" – גיגיות של פח מלאות בצל היו נושאות את הטוּב הזה אל "החוף". המים עלו מדי פעם בפעם…

וברל מתאר את העגבניות הקפואות מקור:

כל הזמן הזה עמדה השאלה: אם יש צורך בהשקאה ואם לאו, פסחו על שני הסעיפים ולא הכריעו. ב 15 כסלו כבר התכוננו והכינו הכל להשקאה, כשראו שהתקווה לגשם נכזבת, אבל השמים התקדרו, ירד גשם של 5 מ"מ וחדל. נדחתה ההשקאה ויחד אתה נדחה גם הגשם. במשך הסערות האלו ופחד המחלות נהפך הודה של החלקה לחרדה. נתרבו העלים והבדים [ענפים] הנובלים, שיחים קמוטים ונובלים, וסוף סוף נאלצו, אחרי כל הציפיה לגשמים, להשכות ב 24 כסלו, ערב חנוכה! – לא הספיקו לכסות את התלמים אחרי ההשקאה – והתחילה הרביעה [גשם] האמיתית מ-א' טבת שנמשכה 11 יום (25.12 – 5.1) ונתנה 202.3 מ"מ מים [כחצי מהממוצע השנתי]. במשך כל הזמן הזה והימים של אחרי הרביעה עמדו העגבניות כחולות ורועדות מקור, בתוך התלמים הפתוחים.