ביקור בירושלים

לקראת יום ירושלים, נביא מעט מתיאורו של סופר ההרפתקאות הבריטי הנרי ריידר הגרד, בעקבותו ביקורו בעיר הקודש בחורף שנת 1900. ממשפטיו האחרונים ניכר שרישומה של התנועה הציונית טרם נגלה בפניו:

הנרי ריידר הגרד

מול הכותל כתריסר יהודים, אנשים ונשים מכל הגילים, עסוקים בקינה. הנשים בוכות באמת, עם הפסות למנוחה, אך הגברים – אוסף מוזר כזה של בני אדם לא ראיתי מימי – לא נתנו פורקן לרגשותיהם במידה כזאת. הם חיככו את פניהם באבנים הגדולות, נשקו אותן לעתים, קראו בכתבי הקודש או מלמלו תפילות…

חזיון זה מתואר לעתים קרובות כנוגע ללב. אני מצאתי אותו גרוטסקי עד עצב. כשהבטתי ביהודים האלה, שרבים מהם, כך נאמר לי, חיים על צדקה, עלה במוחי המערבי והמעשה הפתגם הישן: "אלוהים עוזר לאלה העוזרים לעצמם." אם נאה להם לומר את תפילותיהם בפרהסיה, אם כי לדעתי מנהג זה חדש יחסית ואיני זוכר רמז לו בכתבי הצליינים הקדומים, אין איש מונע בידם לעשות זאת.

הכותל המערבי, סוף המאה ה-19

אך ודאי יכולים הם להוסיף לכך נסיונות מעשיים יותר להשיב לעצמם את ירושת גזעם. הם יכולים, למשל, לנסות לשכנע את בני דתם העשירים לקנות את הארץ מן התורכים. בבורסה של לונדון יש תריסרי ג'נטלמנים שהיו יכולים לעשות זאת בלי לגרום אי נוחות לעצמם. מדוע אין המשפחה העברית מקדישה למטרה זו חלק מהעושר שכמה מבניה מחזיקים בו בשפע? אין ספק שזו שאלה של מחיר, ולמטרה כזאת אין להתחשב בכסף. האם הם נמנעים ממעשה זה בגלל אדישות ואפאטיה, או בגלל כבלים מיסתוריים של צו אלוהי כלשהו? אילו היו קונים נשק, מתאמנים בו ומכריזים מרד! אך נאמר לי שהם מעדיפים לחכות למשיחם, אדם בעל בשר וכוח, נפוליון יהודי אשר יופיע ויביא לתפארת הגזע ושגשוגו בעולם הזה.

סיפורים נוספים על מפגשם של חלוצי העליה השניה עם ירושלים ניתן לשמוע בחצר כנרת…

פריחת החורשף

ביאליק כותב על אהבתו לממלכת הזוהר, היא ממלכת האביב, ושירת הזוהר, היא הפריחה. המשורר מתאר מסע בין צפרירי בוקר, מעיינות וטללים בתפאורת פריחה וחמה יוקדת.

כאן תמונות של חורשף עם בוקר קיצי בחצר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אָז נִפֹּל בַּכִּכָּר, בְּטַל-אוֹרוֹת נִתְבּוֹסֵס –

הַכָּר הִזְהִיר פִּתְאֹם בְּאַלְפֵי נְגֹהוֹת

וַיִּקְרַן הַדֶּשֶׁא בְּאוֹרִים רִבֹּאוֹת

וּבְשֶׁבַע עֵינַיִם כָּל-בַּרְקָן הִתְנוֹסֵס.

עַל-כָּל-קוֹץ וָקוֹץ תִּרְעַד אֶבֶן בָּרֶקֶת,

וְקֶרֶן אֶל-חֹד כָּל-נַעֲצוּץ תִּתְנַפֵּץ

וּלְצִיצַת פָּז דַּקָּה וּרְדוּדָה נֶחֱלֶקֶת.

זֹהַר לביאליק

שבוע שימור אתרים – משהו על תפיסת השימור

בספרו המצויין של דאגלס אדמס "הזדמנות אחרונה לראות" מצאתי את הדברים הבאים:

נזכרתי איך פעם, ביפן, הלכתי לראות את מקדש סוכת הזהב בקיוטו והופתעתי מעט מעמידותו בפגעי הזמן מאז הקמתו במאה הארבע עשרה.

נאמר לי אז שהמקדש לא היטיב כלל לעמוד בפגעי הזמן, ושבעצם נשרף כליל פעמיים במהלך המאה העשרים.

"כלומר, זהו אינו הבניין המקורי?" שאלתי את המדריך היפני שלי.

"מובן שזה הבניין המקורי," התעקש המדריך, מופתע למדי מהשאלה.

"אבל הוא נשרף כליל?"

"כן."

"פעמיים."

"פעמים רבות."

"ונבנה מחדש."

"כמובן, זהו מבנה חשוב, היסטורי."

"מחומרים חדשים לגמרי."

"כמובן. הוא עלה באש."

"אם כך, כיצד הוא אותו בניין?"

"הוא תמיד אותו בניין."

בעצם, נאלצתי להודות בפני עצמי, זו היתה נקודת מבט רציונלית לחלוטין, רק שנסמכה על הנחת יסוד מפתיעה. הרעיון שמאחורי הבניין, ייעודו, עיצובו, הם בלתי משתנים והם מהותו של הבניין. כוונתם של הבונים המקוריים היא ששורדת. העץ שממנו בנוי המבנה מתכלה ומוחלף לפי הצורך. ההתעסקות המופרזת בחומרים המקוריים, שאינם אלא מזכרות רגשניות מהעבר, פירושה חוסר יכולת לראות את הבניין החי עצמו.

דאגלס אדמס

אדמס מעלה את השאלה, מהו הדבר החשוב בשימור אתר? האם אלה החומרים הממשיים והמקוריים מהם הוא נבנה? האם מספיק לשמר את התכנון האדריכלי המקורי, גם בחומרים חדשים?

ומה לגבי הרעיון? האם אתר שנשמר אדריכלית ומשמש לייעוד חדש הוא אתר משומר היטב? מה עושים אם שימור היעוד המקורי דורש לשנות את התכנון האדריכלי – מה יהיה שימור נכון יותר?

בכנרת אנחנו מנסים לעשות גם וגם – לשמר ולשחזר את מבני החווה המקוריים, על מנת לשמר את דמותה של החווה כפי שהייתה בזמן ששימשה בית להכשרת קבוצות פועלים-חלוצים, ובאותו הזמן, אנו שואפים שהחצר תמשיך לסייע ככל יכולתה להכשרתם וגיבושם של מי ששואפים להיות ממשיכי דרכם של חלוצי העליה השניה, מי שרוצים להיות בנוי החברה הישראלית המתוקנת בימינו. הנצלח? הנצליח?

לאירועי "שבוע שימור אתרים" במועצה לשימור

ערב יום הזיכרון

לערב יום הזכרון, נביא מתוך דברים שנאמרו על קבר האחים של חללי הקרב על הדגניות(במלחמת העצמאות) בבית העלמין של דגניה, במלאות 30 יום לקרב. ניתן לשים לב לשאיפה המוזכרת, להקים חיים יפים וצודקים, וגם להתייחסות החדשנית לתפילת ה"קדיש"המסורתית:

"ורוצה אני להגיד לכם, אחים ובנים יקרים, דעו! האדמה הזאת, אשר למענה הקרבתם את חייכם הצעירים – לנו היא ולנו תהיה לעולם! צר ואויב לא כבש אותה, צר ואויב לא יכנס לגבולה. הארץ הזו, אשר למענה נלחמתם, לנו תהא לעולם. המדינה תקום, ישובים יהודים יקומו ויפרחו בכל רחבי הארץ, והצו שלכם: להתקדם! – ישמר בליבנו ובלב בנינו. ומי יתן ונזכה להקים חיים יפים, חיים צודקים. נתקדש ונתגדל ונתקדם ונתעלה! ועם זה נעלה את זכרכם הטהור והיקר והוד גבורתכם הנפשית."

בנוסף – מודעת ה"יזכור" שניסח ברל כצנלסון לאחר הקרב על תל-חי (בשנת 1920), שהפכה לבסיס לנוסח ה"יזכור" לחללי מערכות ישראל. אהרון שר, הנזכר במודעה, היה חבר קבוצת כנרת שהתנדב להגנת תל-חי:

חוגגים עצמאות (בחינם) בחצר כנרת

ביום העצמאות נחגוג בחצר כנרת ביום של סיורים מודרכים בחצר ובבית העלמין של כנרת, כאשר הכניסה היא בחינם – בתיאום מראש.
בואו לחגוג איתנו