גל הרצל כמרחב זיכרון

חיפשו הנאספים דרך להזכרת הרצל ולציון היום. וחידשו מסורת עברית קדומה – לא עוד כמסורת הגולה להניח אבן זעירה על קבר, אלא אבן על אבן, גל-עד זכרון לדורות. שנה שנה היה נוסף נדבך ל"גל הרצל". המהדרים היו מביאים אבנים ממרחקים, לציון ממקומותיהם. יש מי שהחלו לנטוע עצים סביב התל, לציון התחדשות ישיבתנו בארץ, אחרים נשאו בפחים מים מהכנרת להשקותם.

חיים צימרמן

השבת האחרונה בשנה, י"ח בטבת, 25.12.2010, הייתה פעילה מאוד בחצר. הגיעו שתי קבוצות, שתיהן כ"ביקור חוזר" של אנשים שכבר עברו הדרכה שלנו בחצר. הם הגיעו בפעם זו עם קבוצת חברים או קבוצת משפחות, כי "גם הילדים צריכים לשמוע את זה".

"הֲיֵשׁ לַפוּ-טוֹ-רִיזְם מַגָּע אֶל שְׂעוֹרָה?…"

מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הָיָה / רחל

יָדַעְנוּ סִימְבּוֹלִיזְם –

עַיֵּן בְּמֶטֶרְלִינְק;

יָדַעְנוּ רוֹמַנְטִיזְם –

עַיֵּן בִּשְׁמֶטֶרְלִינְק;

יוֹדְעֵים סוֹצְיָאלִיזְם

בְּבֶן-יַעֲקֹב עַיֵּן,

וְרַק עַל פוּ-טוֹ-רִיזְם

תּוֹהִים… הֲיִתָּכֵן?

וְיוֹם אֶחָד, בַּחֹרֶף,

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

אָמְרָה רָחֵל קְשַׁת עֹרֶף

לְתַקֵּן הַמְּעֻוָּת…

גּוֹרְדוֹן, אַחַר רְגָעַיִם

אַדִילִינֶשׁ, חָרַץ;

לָטַשׁ, לָטַשׁ עֵינַיִם

וַיֵּרָדֵם בָּרָץ;

וְתַן הִפְסִיק דְּבָרֶיהָ

בִּשְׁאֵלָה קְצָרָה:

"הֲיֵשׁ לַפוּ-טוֹ-רִיזְם

מַגָּע אֶל שְׂעוֹרָה?…"

רָחֵל שָׁתְקָה נִכְלֶמֶת,

וַתֵּאָנֵחַ מַר.

וְהִנֵּה עַל מְאַלֶּמֶת

שִׂיחָה נָסַבָּה כְּבָר…

האמנים הפוטוריסטים רצו להלל את המיכון הטכנולוגי והתיעוש על פני הרומנטיקה והחזרה אל העבר. הם  רצו להדגיש ביצירותיהם את התנועה ואת הדינמיות של החיים המודרניים.

ב-1908, באיטליה המאוחדת, יושב פיליפו תומאזו מארינטי, ושומע בהתלהבות את  רעשן של רכבות חשמליות דו-קומתיות ושאגות רכבים מורעבים. הוא כותב מניפסט ראשון לתנועה אמנותית אשר שמה את העתיד כאידיאל.

איטליה נרגשת לקראת המהפכה המודרנית הבאה לקראתה. טבען של גלויות דואר משתנה, מארמונות ימי הביניים, ואמנות הרנסאנס, מתחילות להופיע גלויות עם הרכבת הקלה המונעת בחשמל.

בעשור שאחרי, הופיעה מסביבות אותם חוגים ההגות הפוליטית הפשיסטית. זו העריצה את הכוח והשררה הלאומית, וביקרה את הביקורת המעמדית והמגדרית שהתפתחה בשנים אלו. ראו ההסתדרות וחוות העלמות.

עוגת תמרים מהירה

חומרים: [לשתי תבניות מאורכות]

2 ביצים

1 כוס סוכר

3/4 כוס שמן

1/2 קופסת ממרח תמרים [220 גר']

3/4 1 כוס קמח לבן

שקית אבקת אפיה

כפית סודה לשתיה

1/2 כפית קינמון

כוס מים רותחים

לגיוון: אגוזים, צימוקים, חמוציות מיובשות – מוסיפים לבלילה.

הוראות הכנה:

מחממים תנור לחום בינוני [180 מעלות צ']. בקערה מערבבים את כל החומרים בהדרגה,

לפי הסדר, עד לקבלת תערובת אחידה. משמנים את התבניות ומעבירים את הבלילה לתבניות.

אופים כ-40 דקות. עד שקיסם יוצא יבש.

סוער בחצר

בסוף השבוע האחרון, היתה סערת רוחות וגשמים ששטפה את מרכז וצפון המדינה. שיטפון אינו נחלת החצר, אלא מאורע ארצי. אך בכל זאת עלתה לנו השאלה: מה ההבדל בין גשמי ברכה לבין שטף שצף של מים אדירים. לחקלאי, איש השדה?

אנחנו מביאים תמונות מן החצר ושלושה קטעים מן הארכיון:

חנה מייזל כותבת למנהל המשרד הא"י של קק"ל והעוזר של ארתור רופין, על תוצאות הסערה האחרונה והשיטפון בחצר כנרת.

גינת הירק של חוות העלמות המדוברת, הייתה ממוקמת היכן שהיום גן רחל [צומת העליה למושבת כנרת].

לכבוד האדון ד"ר טהון [30/4/1916]

ביפה [יפו]

א.נ.!

הננו מודיעים לו בזה שמי הירדן עברו את המפתן (הַצַמְדְ) אשר אצל המוטור,

כיסו את כל הביצה, השדה שבין הביצה ובין השדה ששייך לחוות הצעירות, וגם חלק מהשדה של חוות הצעירות. מלבד הנזק שהשתפכות המים הזאת כבר גרמה – כי כיסתה את כל האיקליפטוסים שנטענו השנה, לפני שנה ולפני שנתיים, וגם חלק מהירקות של הקבוצה ושל חוות הצעירות – נשקפת סכנה גדולה לבריאות התושבים, אם לא יעשה דבר מה תכף ומייד, כי החום מתחיל להיות גדול, ועם התנדפות המים האלה תתחיל בטח קדחת חזקה. כבר מורגש ריח של ריקבון.

אני מבקשת את האדון ד"ר טוהן לשלוח איש מומחה לחקור את הדבר ולעשות את הנחוץ.

בכבוד רב

ח. מייזל – שוחט

וברל כצנלסון כותב ביומנו על חילוץ בצלים בידי חלוצים:

שטף המים. עם ריבוי הגשמים, ואולי גם עם בנין הגשר על יד ביתניה – גאו מי הירדן. בשבת, י"ב ניסן [תרע"ו], עברו המים את הסכר על יד בית המוטור ושטפו את הביצה, אשר שנים עבדו בסתימתה וביבושה. אח"כ השתוו המים עם גובה הירדן ועמדו. אולי גם ירדו קצת. בתוך הבצל ביצה זורמת. ניסו לפתוח תעלות להוריד את המים, אבל לא הצליחו. כל המקומות הנמוכים אשר מסביב כבר היו מלאים מים בגובה אחד, בגובה החלקה.

ט"ו ניסן – ירד גשם חזק והמים עלו. נסתחפה חלקה הרבה יותר גדולה, ורק נראו קצות הבצלים מן המים. גם השום נסתחף… ריח הביצה מורגש למרחוק עד להחנק.

ט"ז ניסן – התחילו להוציא את פליטת הבצל בחרוף-נפש ממש. עומדים עד הברכיים ויותר בתוך הביצה, שוקעים ממש, ומוציאים את מה שאפשר להציל. יש כבר הרבה עלים רקובים ומסריחים. את הבצל הרטוב נושאים חבילות חבילות מתוך המים, מהלך רב, אל היבשה. במשך העבודה מצאו תחבולה להנצל מנשיאת הבצל הרטוב ומכל הסכנה הכרוכה בזה: סידרו "סירות" – גיגיות של פח מלאות בצל היו נושאות את הטוּב הזה אל "החוף". המים עלו מדי פעם בפעם…

וברל מתאר את העגבניות הקפואות מקור:

כל הזמן הזה עמדה השאלה: אם יש צורך בהשקאה ואם לאו, פסחו על שני הסעיפים ולא הכריעו. ב 15 כסלו כבר התכוננו והכינו הכל להשקאה, כשראו שהתקווה לגשם נכזבת, אבל השמים התקדרו, ירד גשם של 5 מ"מ וחדל. נדחתה ההשקאה ויחד אתה נדחה גם הגשם. במשך הסערות האלו ופחד המחלות נהפך הודה של החלקה לחרדה. נתרבו העלים והבדים [ענפים] הנובלים, שיחים קמוטים ונובלים, וסוף סוף נאלצו, אחרי כל הציפיה לגשמים, להשכות ב 24 כסלו, ערב חנוכה! – לא הספיקו לכסות את התלמים אחרי ההשקאה – והתחילה הרביעה [גשם] האמיתית מ-א' טבת שנמשכה 11 יום (25.12 – 5.1) ונתנה 202.3 מ"מ מים [כחצי מהממוצע השנתי]. במשך כל הזמן הזה והימים של אחרי הרביעה עמדו העגבניות כחולות ורועדות מקור, בתוך התלמים הפתוחים.

ויגש – לשבור שבר בשעת משבר

אנו מארחים ביומן הרשת של החצר, את פרשת השבוע ויגש.

לטובת קוראינו, חדשים, כוותיקים, כותב פרשת השבוע אבשה, הוא פועל בחצר כנרת, ראשון למשכימי הקום.

"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס  כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה."