י"א אדר – מכתב מיוסף טרומפלדור

בערב יום תל-חי, י"א אדר, אני מבקש להעלות לזיכרון את דמותו של יוסף טרומפלדור. לא כמיתוס הגיבור הלוחם כפי שניסו להציג אותו, אלא כאוֹסיה (כפי שכינו אותו חבריו), גיבור מלחמה שעלה לארץ ישראל בעליה השניה עם קבוצת חברים על מנת להקים בה קומונה, פועל במגדל ובדגניה, ומייסד תנועת "החלוץ".

לעבודה, להגנה ולשלום

יצחק רבין נולד בירושלים במרץ 1922. חודש לפני שנולדה שכונת בורוכוב [לעתיד: גבעתיים]. חצי שנה לפני תחילת המנדט הבריטי על א"י. אחרי שנה ארוכה בה עלו לקרקע: נהלל, עין חרוד ותל יוסף. שנה בה אבד לציונות יוסף חיים ברנר. יוסף זה הספיק לספוד ליוסף אחר על קברו, עשרה חודשים קודם לכן.

והנה, ביום שאחרי חג הפועלים 1921, במהלך הלוויה לנער שנהרג במאורעות יום קודם לכן ביפו, הגיעה שיירת הלוויה בדרכה לבית הקברות שייח' מוראד לבית משפחת יצקר, שם שהה הסופר יוסף חיים ברנר, בין חבריו: צבי גוגיג , יהודה יצקר , בנו אברהם יצקר, הסופר יוסף לואידור והסופר צבי שץ. הבית הושם במצור והותקף בזעם של הסתה מצד ההמון המשולהב. הששה נפלו בקרב.

טרומפלדור קבור תחת האריה השואג עם חבריו. ברנר קבור בבית הקברות ע"ש טרומפלדור בתל-אביב.

איזו כברת דרך עבר היישוב היהודי באותה תקופה? מה ניתן ללמוד ממנה?

תקופה של הגנה ותקופה של הכרה בינלאומית טיפין טיפין. של ביסוס חיים בכברת הארץ הקטנה, של שיעורים יומיומיים בהגנה, בזיעה, בקציר. כיצד נבחן זה? האם כשיעור בעד עמנו האומלל?*.

יצחק רבין ידע את יוסף. ידע את שירת העלייה השלישית, אשר התוו בו אביו נחמיה ואמו רוזה , ידע את זריעת השדה בכדורי. את שריקת הכדור, בעודו בוחן את כוחו, בגבעות ירושלים עם חברו יגאל אלון. רבין ידע מהי אהבת ארץ, ביצירה, באחוות לוחמים, בבחינה של הערכים אל מול המציאות המשתנה. רבין כמפקד המבקש להרחיב גבולות כדי להגן על המדינה הצעירה. יצחק, איש המשפחה, הנצמד לעקרונות כאשר מבקש גבולות הגנה למדינה הצעירה פחות בשנות ה-90 של המאה ה-20.

זה נגדע ברצח, רצח פוליטי, רצח מחושב, במחשבה קרה, בנשק חם.

זה מזכיר לנו כי יש אשר חלומותיהם אינם נטועים בעצמאות מדינית, בדמוקרטיה, בשאיפה לשלום, אלא באמונה בדמות משיח שכולו בכריתות. כריתות מהעמים ומישראל.

כיצד מבקשים לחדש שירה, כאשר משורר מת?

ח"נ ביאליק ביקש בתרס"ד:

אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש – וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!.."

אתמול, בעצרת לציון יום השנה ה-15 לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, חיפשו מנהיגות. חיפשו דובר חדש לשירה שהפסיקה בליל הרצח. שירת ישראל. החברה הישראלית דובקת בפסוק "שירת רבים, חצי נחמה".

כדי להפוך את השירה מזיכרון עצוב למעשה וליצירה. עלינו לחפשה כאן על פני האדמה.

האדמה עקשנית, קשה, שורטת. כך גם הקולמוס. כך גם המלים, גם אחרי 15 שנים.

חפשו אנשי מעשה בשירה. חפשו רעיון ועוד אחד. חפשו אנשים של יחד, של המשכיות. חפשו אגודת חברים וקיבוץ. חפשו עבודה. חפשו חולמים, חפשו שק"שים. חפשו בית. חפשו אהבה. חפשו חינוך, חפשו עמדה ופוליטיקה. חפשו ביקורת. חפשו להכיל את האחר. חפשו דיאלוג.

חברי חצר כנרת מברכים את ברית חושך לגרש על מלים שיש להגיד. על מעשים שיש עוד לעשות. ביחד בחברה הישראלית.

אנו מזמינים את החברה הישראלית, לברך על החיפוש.

* "קראתי פעם לציונות אידיאל אינסופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר  השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל : כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק  השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

(בנימין זאב הרצל, תקוותנו, מרץ 1904, בתוך עם ועולם חלק ב')