סוער בחצר

בסוף השבוע האחרון, היתה סערת רוחות וגשמים ששטפה את מרכז וצפון המדינה. שיטפון אינו נחלת החצר, אלא מאורע ארצי. אך בכל זאת עלתה לנו השאלה: מה ההבדל בין גשמי ברכה לבין שטף שצף של מים אדירים. לחקלאי, איש השדה?

אנחנו מביאים תמונות מן החצר ושלושה קטעים מן הארכיון:

חנה מייזל כותבת למנהל המשרד הא"י של קק"ל והעוזר של ארתור רופין, על תוצאות הסערה האחרונה והשיטפון בחצר כנרת.

גינת הירק של חוות העלמות המדוברת, הייתה ממוקמת היכן שהיום גן רחל [צומת העליה למושבת כנרת].

לכבוד האדון ד"ר טהון [30/4/1916]

ביפה [יפו]

א.נ.!

הננו מודיעים לו בזה שמי הירדן עברו את המפתן (הַצַמְדְ) אשר אצל המוטור,

כיסו את כל הביצה, השדה שבין הביצה ובין השדה ששייך לחוות הצעירות, וגם חלק מהשדה של חוות הצעירות. מלבד הנזק שהשתפכות המים הזאת כבר גרמה – כי כיסתה את כל האיקליפטוסים שנטענו השנה, לפני שנה ולפני שנתיים, וגם חלק מהירקות של הקבוצה ושל חוות הצעירות – נשקפת סכנה גדולה לבריאות התושבים, אם לא יעשה דבר מה תכף ומייד, כי החום מתחיל להיות גדול, ועם התנדפות המים האלה תתחיל בטח קדחת חזקה. כבר מורגש ריח של ריקבון.

אני מבקשת את האדון ד"ר טוהן לשלוח איש מומחה לחקור את הדבר ולעשות את הנחוץ.

בכבוד רב

ח. מייזל – שוחט

וברל כצנלסון כותב ביומנו על חילוץ בצלים בידי חלוצים:

שטף המים. עם ריבוי הגשמים, ואולי גם עם בנין הגשר על יד ביתניה – גאו מי הירדן. בשבת, י"ב ניסן [תרע"ו], עברו המים את הסכר על יד בית המוטור ושטפו את הביצה, אשר שנים עבדו בסתימתה וביבושה. אח"כ השתוו המים עם גובה הירדן ועמדו. אולי גם ירדו קצת. בתוך הבצל ביצה זורמת. ניסו לפתוח תעלות להוריד את המים, אבל לא הצליחו. כל המקומות הנמוכים אשר מסביב כבר היו מלאים מים בגובה אחד, בגובה החלקה.

ט"ו ניסן – ירד גשם חזק והמים עלו. נסתחפה חלקה הרבה יותר גדולה, ורק נראו קצות הבצלים מן המים. גם השום נסתחף… ריח הביצה מורגש למרחוק עד להחנק.

ט"ז ניסן – התחילו להוציא את פליטת הבצל בחרוף-נפש ממש. עומדים עד הברכיים ויותר בתוך הביצה, שוקעים ממש, ומוציאים את מה שאפשר להציל. יש כבר הרבה עלים רקובים ומסריחים. את הבצל הרטוב נושאים חבילות חבילות מתוך המים, מהלך רב, אל היבשה. במשך העבודה מצאו תחבולה להנצל מנשיאת הבצל הרטוב ומכל הסכנה הכרוכה בזה: סידרו "סירות" – גיגיות של פח מלאות בצל היו נושאות את הטוּב הזה אל "החוף". המים עלו מדי פעם בפעם…

וברל מתאר את העגבניות הקפואות מקור:

כל הזמן הזה עמדה השאלה: אם יש צורך בהשקאה ואם לאו, פסחו על שני הסעיפים ולא הכריעו. ב 15 כסלו כבר התכוננו והכינו הכל להשקאה, כשראו שהתקווה לגשם נכזבת, אבל השמים התקדרו, ירד גשם של 5 מ"מ וחדל. נדחתה ההשקאה ויחד אתה נדחה גם הגשם. במשך הסערות האלו ופחד המחלות נהפך הודה של החלקה לחרדה. נתרבו העלים והבדים [ענפים] הנובלים, שיחים קמוטים ונובלים, וסוף סוף נאלצו, אחרי כל הציפיה לגשמים, להשכות ב 24 כסלו, ערב חנוכה! – לא הספיקו לכסות את התלמים אחרי ההשקאה – והתחילה הרביעה [גשם] האמיתית מ-א' טבת שנמשכה 11 יום (25.12 – 5.1) ונתנה 202.3 מ"מ מים [כחצי מהממוצע השנתי]. במשך כל הזמן הזה והימים של אחרי הרביעה עמדו העגבניות כחולות ורועדות מקור, בתוך התלמים הפתוחים.

בדרך התמר – חנוכה בחצר כנרת

 

פעילות לחנוכה - סיור בדרך התמר. כל יום בחג חנוכה: 10:00-12:00 13:00-15:00.

תמרים מגן העדן

הניסיון הראשון בהחזרת גידול התמר לחקלאות המקומית היה עוד בתחומי ארץ ישראל, חברי הקבוצה ניסו לחשוב על דרך שבה יוכלו להשיג חוטרי תמרים, זאת מפני שתמר הוא גידול שמאוד קשה עד בלתי אפשרי לגדל מזרעים לעץ בוגר. כדי שהקליטה שלו בקרקע תהיה טובה יש צורך בחוטרים.

בן ציון ישראלי ואהובתו

החלוצים שמעו שבכפר קרוב לחצר כנרת בשם עובדייה יש עץ דקל ולו פירות טובים מאוד, קבוצה ובראשה בנציון ישראלי החליטו לנסות ולדבר עם השייח' המקומי, שייח' חסן, שייתן להם חוטרים מהעץ כדי שיוכלו לגדל תמרים.

בעזרתו של איכר בשם ר' צבי וולף מטבריה, שהיה בקשר טוב עם השייח'. ר' צבי דיבר עם השייח', וזה לא הסכים לתת מחוטריו של העץ. "לעולם לא ייתן מחוטריו בעד כל הון שבעולם, רק לו ולבניו יהיה התמר הזה", חזר ר' צבי וציטט אותו בפני הקבוצה. לאחר שידולים שונים, השתכנע שייח' חסן ומכר מחוטריו לחלוצים, אך כעבור כמה שנים בהן גדלו החוטרים, התבררה התרמית של שייח' חסן, החוטרים כולם היו של עצים זכרים, אשר אינם מביאים פרי.

לקריאה נוספת: שמואל סטולר, שיבת התמר לארץ ישראל: מסעות בנציון בעיראק, איראן ומצרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ז.

מדוע להקים גינה בחצר כנרת?

לאורך חיינו, אנו מחפשים מקומות בהם נצליח להרגיש מלאים מתוכן, מסופקים במאוויינו, אוהבים את מה שאנחנו עושים וחולמים לעשות. כשאנחנו כותבים חיבור שמצליח לצאת איך שרצינו, שנוגע בנקודה בה רצינו להתעסק, כשאנחנו מציירים ציור שיצירתו יצאה בדיוק איך שרצינו שתצא, כאשר הצבעים בו מדויקים להפליא, בשעה שאנחנו מעבירים הדרכה שבסופה הרגשנו את תחושת ההגעה לנחלה המובטחת, שבה המסר שרצינו להעביר עבר בצורה הנכונה ושהצלחנו לגעת בכל אותם מודרכים שלנו. כמו בתבשיל או בעוגה שאנו מבשלים והם ערבים לחך חברינו, קרובינו ומכרינו.

הערוגה הנזרעת היא היצירה של האדם הזורע, הוא השואל בליבו "כיצד היא תיראה? ומה ייזרע בה?" הוא המשקה, המשקיע  והשוקע בתוכה, ובסוף הוא גם הקוצר את פריה.

גינת הירק של צוות חצר כנרת, היא אותו הדבר אשר בליבנו, אותה תחושה מופלאה של יצירה, של חידוש והתחדשות. הרי פה בחצר היה המהפך של החלוצים, פה החלה החקלאות העברית, כאן הוא המקור שממנו היום אנשים יודעים איך לגדל אפילו את הצמח הפשוט שבפשוטים.

גינת הירק בחצר נחפרה ונזרעה מתוך רצון להביע את הקשר של המקום, של החצר, לחקלאות, הרי לא הגיוני שפה בחצר הזו שבה היו לימודי החקלאות הלאומית הראשונים, לא יגדל דבר, חייבים להבין ולהמשיך את הקשר הזה.

אחות לנו קטנה וחוגגת 100 – חוות מגדל

הזמנה לאירוע ציון למאה שנים להקמת חוות מגדל

צוות חצר כנרת, מפרגן לחוות מגדל [האחות הצעירה], ומזמין את החברים להשתתף בחגיגות 100 שנים להיווסדה.

יום חמישי, 11/11/2010. חוות מגדל בית ראשונים בשעה 16:00.

כיצד להגיע?

במעמד הזמנה זה,

אנחנו מביאים לפניכם מקורות הקשורים לאירוע.

בשביל לקרוא ולהתרגש עמנו:

מגדלא הוא מקום עלוב. כפר סורי במלוא מובן המילה. ופירוש הדבר שהוא מכוער, מצופף, מזוהם, בלתי נוח ונאלח – בסגנון הערים שעיטרו את הארץ מאז ימי אדם הראשון, כפי שהתאמצו כל הסופרים להוכיח וכפי שהצליחו. רחובות מגדלא רוחבם בין שלוש לשש רגלים, והם מצחינים בסחי. גובה הביתים בין חמש לשמונה רגל, וכולם עשויים במתכונת שרירותית אחת – בתבניתו המכוערת של ארגז. הכתלים משוחים בטיח לבן וחלק ומעוטרים ברוב טעם למעלה ולמטה בפרסקו מיוחד: דיסקיות זבל-גמלים שהוקבעו עליהם כדי לייבשן. דבר זה מעניק לבניין צורה רומנטית כאילו נוקב ככברה בכדורי תותח, ומשווה לו אווירה קרבית.

ברכבנו אל מגדלא לא פגשנו נפש חיה. אולם נקישת פרסות הסוסים העירה את האוכלוסיה המטופשת, וכולם יצאו בהמוניהם – זקנים וזקנות, נערים ונערות, סומים, מטורפים, נכים, כולם לבושי בלואים מזוהמים, וכולם קבצנים מתרפסים מעצם טבעם וחינוכם. איך נהרו הנוודים אכולי הכינים והתולעים! איך הראו את צלקותיהם וחבורותיהם והצביעו במסכנות על גפיהם הנכים והמעוקמים וביקשו בעיניהם המתחננות נדבה! הסתבר שעוררנו רוח-רפאים שעתה לא יכולנו לגרשה. הם נתלו בזנבות הסוסים, נצמדו לרעמותיהם וארכופיהם, סבו עלינו מכל עבר בהתעלמם מהפרסות המסוכנות – ומגרונות הכופרים הללו בקעה פה-אחד תרועה מכאיבה כבוקעת מעמקי שאול: "חווג'ה, בקשיש! חוואג'ה, בקשיש! חוואג'ה, בקשיש! בקשיש! בקשיש!"

מארק טווין, מסע תענוגות לארץ הקודש

אהרון דוד גורדון מספר את גילוי החווה:

מלפני למזרח – הרי הגלעד הרמים והעצומים, השומרים כחומה על הכנרת היפה והצנועה ועל בקעת גינוסר הפוריה והענוגה, השוכבות תאומות, ברחבות של בנות מלכים, לרגלי ההר, אשר אני יושב עליו. וכל אשר מסביב לי מרחוק ומקרוב, כל המשפחה הגדולה הזו של הרים וגבעות, קטנים עם גדולים, בעלי ראשים זקופים ובעלי ראשים נטויים או מורדים, אשר מתוך קמטיהם בולטים פה ושם הרים וכפרים וחוות, – כל אלה, אם כי אין אנו יודעים לכנות שם לכולם, האם אין הם מדברים מתוך נשמתנו כהרגשות נשכחות או גם כמחשבות נעלמות, גדולות – גדולות, מקשות להיוולד? אבל הנה ההרגשות שבות ומתחדשות, הנה המחשבות באות לידי גילוי. הנה לשמאלי החווה מגדל, שוכבת לה במורד גבעה כתינוק המוטל בעריסה. והנה כוחות צעירים רוחשים שם בבקעה, מחיים את האבנים ומפרים את האדמה. ומי יודע, כמה כוח הם זורעים שם, כמה לב וכמה נפש? ומי זה יגיד לנו את אשר יצמח מן הזרע הזה, הזרוע בעמל כל כך גדול ובמסירות נפש בכל אופן?

אהרון דוד גורדון, מכתב שלא נשלח בזמנו. סוף ניסן ותחילת אייר תרע"ב.

התיאור כנראה מפסגת קרני חיטין.