נסענו לסיור באום ג'וני ודגניה. היה חם, אבל לא כמו שבעמק הירדן בדר"כ. נכנסנו לאתר המשוחזר של הצריף באום ג'וני. מקום היסטורי מרגש. לאחרונה שיחזרו קק"ל והמועצה לשימור אתרים את הצריף הראשון של דגניה. הצריף נראה יותר בכיוון הצימר ההולנדי, מה שכן, הוא בנוי להפליא ועדיין ממשיכים לשפץ אותו.
הצטלמנו על מדרגות הצריף. כמובן, לא בבגדי חלוצים (מה שנצטרך לעשות יום אחד בוודאי), ולא בסדר המתאים לתמונה, אלא כמו שאנחנו, בבגדי היום-יום ובלי הרבה חגיגיות. כשעמדנו על המדרגות מחכים שיקרה הקליק הקריא לנו אבשלום קטע מהמחזה "כנרת כנרת" של אלתרמן. המחזה מדבר כמובן על דגניה וחבריה. הקטע שהוא הקריא מדבר ספציפית על הרגע של צילום התמונה ע"י סוסקין.
"חברים,
כֵּיוָן שאין הזמן מרשה לי להאריך
אינני מתכוון לנאום…
(ובכל זאת אתה נואם…)
ובכל זאת, מאחר שנאספנו כאן כולנו יחד
ואין לכם ברירה כי אם לשמוע,
שכן אסור לכם אפילו להניד עפעף
לא כל שכן לערוך אובסטרוקציות,
אני נוטל לי הזדמנות לומר לכם תודה…
בעצם לא ברור לי בשם מי… ובעד מה…
…
והנני מודה גם לאורחים שנזדמנו ובאו
אלינו בשעה כל כך מוקדמת…
כי השעה מוקדמת.
עוד אנחנו בראשיתו של יום, ויתכן
כי אנשים אשר יבואו אחרינו
יביטו בתמונה הזאת ויהרהרו לרגע:
הנה ההתחלה… ולא ידעו אולי
כי בשבילנו לא היתה זו התחלה
כי אם הכל – ומשום כך אולי היתה זו
גם התחלה של משהו… זה התערבב אצלנו
עם כל טרדות יום יום, עם כובד ראש
ובדיחוּת דעת, עם אספות רבות
ועם בדידות רבה, עם שאלות הרבה
ועם תשובות מעט, וגם עם קצת
– וזה אולי עיקר – קצת עבודה,
ולפעמים אפילו קצת יותר מקצת.
כן, זו היתה בעצם ההמצאה העיקרית…
טוב זה כבר נושא לנאום לחוד…"
הקטע גרם לי להתרגש, אולי בגלל שלא הכרתי אותו לפני כן, או אולי בגלל שהוא באמת הצליח לתפוס במחזה את מהות הרגע ההוא שהיה לאותם חלוצים בבניית ביתם ובניית הארץ.
אחרי התמונה עברנו לתצפית שליד הצריף והשקפנו על תל עובדיה, על מנחמיה ועל פסגת הר יבנאל. הנוף, כרגיל הוא עוצר נשימה.
בסוף הסיור קפצנו לחוות דגניה, בלב הקיבוץ לשיחה קצרה על הקבוצה. קראנו קטעים של א.ד. גורדון, שדיבר על הרחבת הקבוצה, ועל נתינת מקום לאנשים נוספים, אולי קצת שונים, אולי פחות בקונצנזוס של הקבוצה עד אז:
הייתי רוצה כי אל הקבוצה יכנסו כל מיני בני אדם מן השוק ושם יגדלו לאנשים הגונים, חשובים… הצרה היא, כי בני האדם נפגשים תמיד זה בזה דווקא בצדדיהם השליליים, וכך מתפתחים בהם הצדיים השליליים הלאה והלאה. כל עיקר רעיונה של הקבוצה הוא לסדר את החיים המשותפים, בכוח הרעיון, השאיפה, הרוח והעבודה המשותפים, באופן כזה שהחברים יהיו נסמכים זה בזה ופועלים זה על זה בצדדיהם החיוביים…
הקבוצה צריכה להיות משפחה במובנה היותר מעולה, צריכה לגדל את חבריה בכוח השפעתם ההדדית לחיוב…כשמסתדרת הקבוצה, טבע הדבר מחייב, וכך צריך להיות, כי יתחברו אנשים, עד כמה שאפשר, קרובים ברוח, אבל מכיוון שכבר התלכדו והתחברו – הם כבר משפחה, כאילו כבר חלה עליהם קדושה של נישואין. ואפילו אם אחר כך נגלה, כי איזה חבר או חברה אינם כל כך רצויים, אין להוציאם מן המשפחה. כי זו צריכה לפעול עליהם לטובה, לפעול לא בדברים ולא בכוונה, כי אם בעצם מציאותה, כמו שפועל הטבע. וגם כל חבר וחבר צריך להרגיש את קשרו המשפחתי בקבוצה, את אחריותו לפניה.
א.ד. גורדון- מכתב לדגניה.
חוץ מזה שהם מאוד רלוונטים לחיים שלנו בקבוצה השיתופית כיום, הקטעים האלה גם מזכירים איך נראו החיים שלהם? במה האמינו? במה דגלו? זה בדיוק מה שמרגש בעבודה בחצר כנרת: זו היכולת לשמוע שוב אנשים שנאלם קולם, שמי שמדבר כמותם, נחשב בימינו להוזה או סתם רומנטיקן, מי שאומר שתיקון האדם היא דרך חיים, נשמע כמישהו מהניו אייג'. אבל האנשים האלה חיו את האידיאלים שלהם, בצורה קיצונית לפעמים, ואולי גם לא מחוברת למציאות, אבל האמת היא שאי אפשר שלא להעריץ את האנשים האלה על הדרך שחיו בה, על האמונה למרות הכול ליוותה את החיים שלהם. האמונה באדם.
חצר כנרת שלנו 