יומן שביתה – מנהל חדש, יחסים חדשים

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט. לכל רשומות הפרוייקט.

השביתה הגדולה הביאה להחלפתו של משה ברמן ביואל גולדה. גולדה שיפר את היחסים בין הפועלים להנהלה, עודד את פעילות התרבות בכנרת וסייע בהרבת ציון האזכרה להרצל בכ' בתמוז. למרות זאת, לא הצליח להביא את החווה לאיזון תקציבי, ועזב אותה לאחר כשנה וחצי. בי"ד ניסן תרע"ב (1.4.1912) התפרסמו ב"האחדות", ביטאון "פועלי ציון", רשמיו של פועל שביקר בכנרת:

כל האחדות, האחווה והתרוממות הרוח השוררת עכשיו בין הפקיד והפועלים בשעות המעטות שלאחר העבודה לא באו אלא כריאקציה נגד כל אותם הסכסוכים והמריבות והקטטות, שנתעוררו ונשנו וחזרו, לצערנו בכל יום, תמיד בצורות שונות ובתמונות שונות.

ואשמים היו בזה שני הצדדים יחד, גם הפועלים וגם הפקיד. זה האחרון, שהשם פקיד על פי תכונתו החלשה וחוסר כשרונו ל"פקד" בכלל הולם אותו פחות מכל, נכשל מן הרגע הראשון בטעותו לחשוב, שכל גורלה וקיומה של החווה אינם תלויים אלא בנהיגת שררה ברמה ובהנהגת דיסקיפלינה [משמעת] בין אותה ה"מאססע" (מבטאו התמים) דמתקירא [הנקראת] פועלים. יתר הדברים כמו ידיעת העבודה, ארגונה, סידורה, ההכרה וההבחנה בין פועל טוב לרע, פועל מהיר וחרוץ ובין פועל מתון ועצלן וכדומה מן הדברים הדרושים לזה, שלוקח עליו אחריות של מנהל – כל אלה טפלים הם. העיקר – פקיד. "בידי מסרו את כל החווה עם הבהמות ועם האנשים והעמידוני וציווני לפקד והרי אני מפקד." כך היה יוצא מכל תנועותיו, מכל מעשיו, כאילו היה אומר את הדברים האלה מפורש.
הפועלים מצדם, בהיותם מושפעים, באופן ישר או לא ישר, מחבריהם הקודמים, שהסכסוכים שביניהם ובין הפקיד הקודם היו כידוע, הכרחיים – לא ידעו ולא הבינו כלל שלא לגבי כל מנהל חווה השם "פקיד" שהוא נושא, בהכרח שיהיה שם-נרדף עם רועץ ואכזר. ואם אפילו במקרה של איזה חיכוך וסכסוך – שהרי אפילו באופן היותר טוב פטור בלי כלום אי אפשר – הרי שגם הכלי-זין והטכסיסים צריכים ומוכרחים להיות אחרים, יותר מתאימים ויותר נוחים. אולם כאמור, לא ידעו זאת פועלינו ואי הידיעה הזאת גרמה להתחדדות היחוסים שבין שני הצדדים משעה לשעה והסכסוכים הלכו וגדלו מיום ליום. מתחילה היו הסיבות שעוררו את כל אלה קלות, כמובן, וכמעט מחוסרות כל ערך, אך אחר כן החלו להעשות יותר ויותר רציניות ותוצאותיהן ביחס לחווה יותר מסוכנות…
אך הנה, סוף סוף, נתעייפו שת המחנות הלוחמות, והמלחמה, אותה המלחמה המשונה בלי מנצחים ובלי מנוצחים, שקטה באיזה אורח פלא. אז התחילו להרגיש את על אותה הריקניות ודכדוך הנפש, המתעוררים תמיד אחרי מקרים כאלה, עד כדי בחילה ושנאה עצמית… ובינתיים אירע, שהפקיד הוכרח להתחיל לאכול במטבח הפועלים, באופן שהמצב הכריח אותם שיתקרבו, שיביטו אחד בפני השני, שידברו אחד עם השני. ונוכח הפקיד ונוכחו הפועלים "שהשד לגמרי לא כל כך נורא" כמו שתיארוהו לעצמם. ולאט לאט התחילו היחוסים ההדדיים הולכים הלוך והשתנות, הלוך וטוב. והנה הקראת השעורים. והנה שירים וריקודים ואורה ושמחה וששון ויקר.
…
הנה נתיישבה העדה לאכול. שני השולחנות הארוכים העומדים לרוחב החדר הוקפו ממשפחה זו [פועלי החווה] המגוונת, החיה, העליזה והמאושרה. עוד מעט וגמרו לאכול. והיה אם תראה, והנה אחד מן אוכלים משתמט לו בחשאי משורת היושבים, וניגש ועומד בראש השולחן, ואחרי רגעים של התכוננות וסיקור הקהל, הוא מתחיל בהרצאת שעור מעבודת האדמה – וידעת שזהו הפקיד האגרונום [גולדה]. בתחילת השיעור הנך מכיר בין הקהל התעניינות מרובה בעניין הנידון, שואלים שאלות, מעירים הערות וכדומה. אך הנה יותר מדי כבר נמשך השיעור, קולו המונוטוני והזחלני של קצת המרצה מתחיל נוסך רוח שעמום. הנה פיהק האחד, השני הצטחק, הרגיש בזה המרצה… נתחלפו במבטים… הצטחק הפעם גם המרצה, והצטחקו עוד יותר השומעים, ועוד רגע – ורעם של מחיאת כפיים, וכל המקהלה העליזה והפזיזה ביחד עם המרצה הנכבד, שעוד לפני רגעי מספר היה כ"כ רציני, מזדקפים וקופצים כאחד ממקומותיהם, מתלכדים לעיגול אחד ועמודי הבית מזדעזעים מקול דהרת רגלי מרקדים…"

תגים: האחדות, יואל גולדה, יחסי עבודה, כנרת, משה ברמן, פועלי ציון, ציונות, שביתה