Posts tagged ‘ממש"י’

01/02/2011

כ"ז שבט – המשך המו"מ

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט. לכל רשומות הפרוייקט.

ביום השני הודיע הד"ר רופין לפועלים:

א) את האשמה שהטיל על הפועלים אתמול, כי הם לכדו את החווה בחֹזקה, הוא מסיר בעצמו.

ב) הוא מפטר את ברמן מהיות אדמינסטרטור וישאר רק בתור אגרונום. למנהל העבודה יפקידו אחר, מי שימצא מוכשר לזה.

ג) הפועלים נפטרים כולם מעבודתם על אחזם באמצעי קיצוני להסיר את ברמן, בעת שהיו בידם, לפי דעתו, אמצעים אחרים יותר נאותים, כאתראה, דעת הקהל ע"י העיתונות וכו' וכו'.

read more »

מודעות פרסומת
31/01/2011

כ"ו שבט – תחילת המו"מ

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט. לכל רשומות הפרוייקט.

איני מבין מדוע זה, אלא שגופא דעובדא כך הוא, שהד"ר הממהר תמיד, לרגל כל סכסוך קל וזעירי לבוא בעצמו למקום המעשה, אחר הפעם לבוא. השביתה ארכה ב' שבועות עד בואו של הד"ר רופין, ואז החל בין הפועלים ובין הד"ר מו"מ שנמשכו ארבעה ימים.

read more »

21/01/2011

ט"ז שבט – שביתה, השבתה או עבודה

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט.

 

ההגבלות והחובות החלות על העובדים הן כלפי המשק ולא כלפי המנהל. ואותן החובות ואותן ההגבלות הן חובה גם על המנהל. אחריות המשק צריכה להיות מוטלת על כל הפועלים, והם צריכים להרגיש ולהכיר, כי נושאים הם באחריות זו.

read more »

19/01/2011

לדמותו של מאיר אינגברמן – פוסט אורח

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה  ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט.

 

יומן השביתה מתכבד לארח את איריס טוקר, צאצאית למשפחת אינגברמן, שאותה פגשנו בחצר במסגרת מחקר רציני שערכה על תולדות המשפחה.

מאיר  אינגברמן – קרבן שוא?

מאיר אינגברמן היה אח של סבא שלי. האמת שלא ידעתי עליו כמעט ולא כלום פרט למותו בכנרת מקדחת. אפילו את מקום קברו לא ידעתי וגם אבי שביקש אותי לפני שנים לחפש את הקבר לא ידע שהקבר אינו בכנרת.

read more »

17/01/2011

י"ב שבט – מכריזים על שביתה!

פרוייקט השביתה הגדולה מלווה  ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט.

חבריו של מאיר אינגברמן, שהלכו ברגל לטבריה, הגיעו לבית העלמין, וגילו שאיחרו את מועד ההלוויה. היום היה יום שישי, והחברה-קדישא בטבריה ככל הנראה לא רצתה להתעכב ולהתקרב לכניסת השבת, ולכן קברה את המת בלי להמתין לחבריו. מספר ממש"י:

להלווית חברם לא הספיקו לבוא. אחי המנוח הביע את צערו על שלא יכול מחוסר עגלה להביא את גופת המת לכנרת ולכרות לו קבר באותו המקום, שמיום בואו לא"י לא עזבהו אף ליום אחד.

נקל לצייר לפנינו את כל גודל הצער שהרגישו הפועלים ברגעים ההם. במצב רוח שכזה שבו הפועלים לביתם, התאספו לאספה ועיבדו שורה של דרישות בנוגע להטבת מצבם, ועל כולן הדרישה העיקרית: לפטר תיכף את ברמן ממשרתו. הפועלים מפסיקים כל משא ומתן עם ברמן עד בוא הד"ר רופין ושובתים מעבודתם. אולם, מפני שיש עבודה נחוצה בשדה לערך שני ימים בכדי לגמור את הזריעה של תבואת החורף, מסכימים הם לגמור אותה,  אך בתנאי, שהעבודה תתנהל תחת השגחתו של המשגיח התמידי, שהעבודה הזאת ידועה לו, ולא תחת השגחתו של ברמן.

 

ברל כצנלסון בצעירותו

ברל כצנלסון בצעירותו

בהרצאה בשנת תרפ"ט, סיפר ברל כצנלסון אודות השביתה בכנרת, שהיה בין מנהיגיה:

בליל שישי היה הדבר, לאחר ששבו כולם מטבריה. אותו ערב קמו והחליטו ושלחו אחד מזקני החברים [בנימיןהילמי] להודיע לאדמיניסטרטור, כי במשך עשרים וארבע שעות לא יימצא במקום. בבת אחת הצטרפו האימה הרובצת על המקום הזה, גם הצער, גם העלבון הנורא, ועם זה ההכרח של חשיבות הצעד הזה. להודיע דבר כזה לאדמיניסטרטור – כמוהו לא היה מאז החלו הסכסוכים עם הפקידות.

והדבר הזה זעזע את הישוב…הפועלים עשו צעד שני. זה היה בעצם הזריעה. וכדי שהמשק לא יסבול, החליטו שהם מקבלים עליהם את האחריות למשק: מפטרים את המנהל, והם חורשים וזורעים… לא הייתה שביתה זו פאסיבית כי אם אקטיבית