פרוייקט השביתה הגדולה מלווה ממרחק של מאה שנים את השביתה בחצר כנרת. לדף הפתיחה של הפרוייקט.
חבריו של מאיר אינגברמן, שהלכו ברגל לטבריה, הגיעו לבית העלמין, וגילו שאיחרו את מועד ההלוויה. היום היה יום שישי, והחברה-קדישא בטבריה ככל הנראה לא רצתה להתעכב ולהתקרב לכניסת השבת, ולכן קברה את המת בלי להמתין לחבריו. מספר ממש"י:
להלווית חברם לא הספיקו לבוא. אחי המנוח הביע את צערו על שלא יכול מחוסר עגלה להביא את גופת המת לכנרת ולכרות לו קבר באותו המקום, שמיום בואו לא"י לא עזבהו אף ליום אחד.
נקל לצייר לפנינו את כל גודל הצער שהרגישו הפועלים ברגעים ההם. במצב רוח שכזה שבו הפועלים לביתם, התאספו לאספה ועיבדו שורה של דרישות בנוגע להטבת מצבם, ועל כולן הדרישה העיקרית: לפטר תיכף את ברמן ממשרתו. הפועלים מפסיקים כל משא ומתן עם ברמן עד בוא הד"ר רופין ושובתים מעבודתם. אולם, מפני שיש עבודה נחוצה בשדה לערך שני ימים בכדי לגמור את הזריעה של תבואת החורף, מסכימים הם לגמור אותה, אך בתנאי, שהעבודה תתנהל תחת השגחתו של המשגיח התמידי, שהעבודה הזאת ידועה לו, ולא תחת השגחתו של ברמן.
בהרצאה בשנת תרפ"ט, סיפר ברל כצנלסון אודות השביתה בכנרת, שהיה בין מנהיגיה:
בליל שישי היה הדבר, לאחר ששבו כולם מטבריה. אותו ערב קמו והחליטו ושלחו אחד מזקני החברים [בנימיןהילמי] להודיע לאדמיניסטרטור, כי במשך עשרים וארבע שעות לא יימצא במקום. בבת אחת הצטרפו האימה הרובצת על המקום הזה, גם הצער, גם העלבון הנורא, ועם זה ההכרח של חשיבות הצעד הזה. להודיע דבר כזה לאדמיניסטרטור – כמוהו לא היה מאז החלו הסכסוכים עם הפקידות.
והדבר הזה זעזע את הישוב…הפועלים עשו צעד שני. זה היה בעצם הזריעה. וכדי שהמשק לא יסבול, החליטו שהם מקבלים עליהם את האחריות למשק: מפטרים את המנהל, והם חורשים וזורעים… לא הייתה שביתה זו פאסיבית כי אם אקטיבית…